הערות על תניא

גליון לקוטי אמרים – תניא

הקדמה המהדיר: מתוך הפירושים נראה שרשם מה שהבין דבר מתוך דבר ממה שלמד בעצמו, בלי משפיע וכיו"ב. עוד סימוכין לזה מצאתי בסוף שער היחוד והאמונה, שניקד מילת דומם בדל"ת שרוקה ומ"ם קמוצה, ובודאי הי' יודע את הניקוד המקובל אילו למד עם תלמיד ותיק. ההערות עצמם – אף שלא תמיד מכוונים לפירוש החסידי המסורתית – מלאים התפעלות כמוצא שלל רב, ונכרים הדברים שקיבל את דברי התניא כדברים שא"א להרהר אחריהם, ואילו את תורת המוסר ראה כשכל אנושי גרידא שעלול לטעות.

כ' כסלו תשי"א. מה שהביאני לידי חסידות החב"ד היא ההכרה שבאה לי מיד בבואי אל הקודש (פנימי) [פנימה] לקבל פני כ"ק אדמו"ר זצוק"ל בפעם ראשונה שכל שאר הדרכים מועילים לתקן אחת ואינם מתקנים כולן אם יזדרז יכעוס ואם יפורש ישנא ואם יכנע יתאוה ואם יסבול יתעצל, משא"כ בחב"ד שהיא רפואת כל הנפש כולה כאחת. וזהו ע"י התבוננות בגדולת ה' ובדברים מרוממים ועליונים וכשמחשבת דב[רים] בעליונים ממילא נפרדת מן התאוות והגאוה וכו' ומתקדש וזה טוב מכל עבודת תיקון המדות כי מה יועיל קציצת הענפים כל זמן השורש פורה ראש ולענה [..] כי רק חב"ד הוא הנותן חיות לנשמה וממילא כשהשורש בריא יהיה בריאות לענפים, וכ"ש לעלים ולפירות ומינה שיסיח דעת מכח נפשו ומדו[תיו] לגמרי חדא שהרי צריך להתבטל לגמרי בפני[מיות?] ועוד הואיל וא"צ לעסוק בתיקון המדות בפ"ע מאי נפקא לן  מינה איזו מדה גוברת בו והאיך הוא טבעו ומזגו בכל פרטיו וע"כ יע[זוב] כל ענין כחות נפשו לגמרי. כי גם ההבטה על נפשו ה"ז מורה כ[י] האנכי הוא ג"כ דבר חשוב ויש בו ממש, והלא אין עוד מלבדו כתִיב! (תניא)

[כנראה מכתב שקיבל מכ"ק אדמו"ר הריי"ץ נ"ע:]

מכתבו מאז קבלתי במועדו. ויעויין קונטרס ומעין מאמר טו' ואילך. ולתיקון המדה שכותב, הנה לדעתי, ינסה לבטלה ע"י היסח הדעת לגמרי ממנה, היינו גם מתיקונה. וכשמרגיש שמתחיל לחשוב ע"ד מעלות וכשרונות כו' תיכף יפנה מחשבתו לאיזה ענין אחר (ומה טוב-לענין גדלות הבורא). וכדי שיבוא הנ"ל לפועל בנקל יותר, ע"י סייעתא דשמיא – יתן בכ"י קודם התפלה פרוטה לצדקה, ואחר התפלה יאמר תהלים (עכ"פ כפי שנחלק לימי החודש). – אם אפשר כדאי ללמוד ספר דרך חיים לאדמו"ר האמצעי (בנו של בעל התניא).

א) גדר גדול שלא לדבר על שום אדם אפילו  גוי ואפיקורס לא טוב ולא רע וכמו שאמר הבעש"ט זי"ע שהרגיל בשקר אפילו בהנך תלת מילי דעבידי רבנן לשנויי בדברוייהו אסור כך בעל הלשון אפילו בהיתר גמור לא יגנה ואפילו בהעלם שם המדובר גם מתוכחת יחשוך נפשו פן יכעוס שלא במקום מצוה. וה"מ במי שרגיל בכך.

ב) בכל יום ילמוד שעתיים ומחצה בלי הפסק כלל. וכמה יקבל על עצמו ללמוד במשך שעה תלוי בנסיון כפי אשר יכול שאת לא פחות ולא יותר והיינו כאשר פעל לשעבר

ד, ע"ב (אחרי ההקדמה): יש בעולם הרבה מבקשי אלקות ולא ימצאוהו. והוא לפי שלא ידעו מהותו ית', ומי שאינו [יודע] מה הוא ואיך הוא האבידה שאבדה הימנו איך ימצאנה הלא אפילו יראנה בשוק לא יכירנה. הם מבקשים איזה נמצא נפרד מכלל העולם שיצומצם באיזה מקום מוגבל כמו בן אדם, ולא הבינו שהוא ית' הכל ואין מלבדו והוא מקומו של עולם ואין עולם מקומו ואיך ימצאוהו במקום ידוע. משל לשני אחים א' נסע לאמריקה בילדותו הב' נשא תינוק היונק משדי אמו, לאחר ארבעים שנה בא לאמריקה ובא אחיו לקבל פניו על שפת הים ולא הכירו ואף שמו לא ידע ושם עירו שכח והרי הוא מביט על הכל ואינו מכיר את אחיו והוא עומד לפניו ולא ידעו. ומשל זה הוא ביאור על כל האפיקורסות שבעולם, כי איך יתכן שלא יכיר האדם את ה' והוא מלא כל הארץ אלא שנשכח ממנו מי הוא ה' ומה שמו ומהותו ומציאותו וממילא לא יכירנו והוא עומד לפניו.

ה,א: וגם אם יהי' בעיניו כרשע ירע לבבו והיהי  עצב ולא יכול לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות ח"ו. הרי שמזיק מאד דרך המוסר הקובע בנפשו הידיעה שהוא רע "מאד מאד" וממ"נ הן יתעצב הן ישתוה.

פ"א: לכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי,  שהן שתי נפשות. הרי שמעלת האדם וחסרונו המיוחד לו אינן ממקור א' וגם א"א להקשות מזה לזה איך הוא סותר את עצמו במעשיו, כמו שאין להקשות מראובן על שמעון.

שם: וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות ג"ח באות ממנה, כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפ' נוגע שיש בה ג"כ טוב. מכאן שמדות טובות ויר"ש אין נובעות ממקור א' ע"כ הרבה צדיקים רעים במדותיהם וכמה רשעים בעלי חסד כי שתי נפשותיהן ונתיישבה בזה קושיית ההמון איך מתאים צדקות עם רוע לב או אפיקורסות עם חסד וצדקה וההמון כמדומים שרק נפש אחת יש לצה"ט ואחת ליצה"ר. ונעלם מהם שיש לכ"א שני מינים יצה"ט ושני מיני יצה"ר א' בדעת וא' במדות. וכאילו היו שם ארבעה ב"א נפרדים, שאין להקשות מראובן ושמעון  על לוי ויהודה.

פ"ב: יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים  והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם. כך אחז"ל שחטאות ע"ה הם תולדת חטא ת"ח כי  כשהשורש חולה איך יבריאו הענפים, כי מאין יינקו?!

פ"ד: כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מ"ע וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להם קיום אמיתי. ש"מ מה שמקצת ת"ח פורשים מלימודם לאחר זמן  אינו מפני שלא למדו מוסר אלא מפני שאין בם אהבת ה' וזריז במצוות בידוע שהוא אוהב את קונו, לכך גובר על כל קושי, כי מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה.

פ"ה: וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלא לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות. ובזה יובן שלא יכול מלאך המות לקרב אצל דוד בשעה שעסק התורה כי מאחר שהוא אחד עם ה' אין לרע כח ליגש אל הטוב כי אין לו שם שום שייכות ולפיכך אם פגע לך מנוול זה משכהו לבהמ"ד כי בהיות האדם מדובק בקונו אינו יכול להדבק בהפכו וממילא  א"צ למלחמה משל לבן מלך שהיה נרדף משונאי המלך וברח לפלטרין אביו ושוב לא הוצרך לכלי זיין כי שם לא יוכל השונא להכנס.

שם: ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לה' ע"י השגת התורה. ודלא כמי שפי' שהוא להוסיף לקח ולידע בלבד. וג"כ דלא כמ"ד כדי [לעשות] נחת רוח ליורצו כמו במצות אלא כדי להדבק בו ית' ולפיכך שינה התלמוד בלשונו עשה דברים לשם פועלן ודבר בהן לשמן ולשמן פי' לשם עצמותן שהן קישור בו ית'.

שם: ומזה תשכלי שהלומד בשטחיות חסר או הפנימי והקשר בינו לבין קונו ונשאר רק הלבוש וכמו בשאר מצוות מעשיות. ורק כשמשיג רצונו ית' אז מדובק בשכינה.

פ"ו: וכן מתכעס ומתקצף מדברים קטנים. וזהו נשים דעתן קלות ר"ל שכלן קטן שמתכעסות על דבר פחות ערך וכן רחמנותה רק על צער כל דהו ונבזה משא"כ באדם גדול  שכועס דווקא על דבר גדול ולא מפני שהוא עניו מאשתו אלא מפני שאין הקטנות כדאי בעיניו לדאוג לו כל עיקר. ומינה נלמוד לקדושה לענין שכל ומדות שאדם גדול אהבת ה' שלו ניכרת במצוה רבא.

שם: פי' לשון סטרא אחרא פי' צד אחר שאינו צד הקדושה: פי' שאין בס"א ממשות בשלילה אלא העדר שאין  

שם קדושה.

שם: אין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתב': הרי שענוה הכרח ליר"ש. ומכאן גדול חשיבות ביטול היש כמו שאינו ממש ולא רק לחשוב עצמו קטן.

ספ"ו: ומהן נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות עובד גלולים וקיום גופם ונפשות כל בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה וקיום גופם. הרי שמאכלות האסורות אינן חוק בלא טעם בלבד אלא שבמציאו' אותו מאכל כולו מלא טומאה, ולכן מטמטם לבו האוכלו שבולע טומאה ממש.

פ"ח: אבל לדיבורים אסורים. כ"כ הגר"א באגרתו.

שם: וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים כו'. וה"ה בלי ספק הקורא עתון אפילו מדלג נבול פה ומינות שבו מ"מ לא עדיף מ(חכמת או"ה) [דברים בטלים].

שם: וכן העוסק בחכמות אומות העולם בכלל דברים בטלים יחשב לענין עון ביטול תורה  כמ"ש בהלכות תלמוד תורה. ועוד זאת יתרה טומאתה של חכמת האומות העולם על טומאת דברים בטלים כו'. מכאן אזהרה חמורה לבני הישיביות שהולכים לוניברסיטה בלילה כדי שיהא להם שם דר. ולא להתפרנס מהחמה עצמה שאז הוא בכלל מלאכה. אבל העוסק במדע "לשמה" ה"ז עון פלילי. אוי ואבוי שכל המסייעים לישיבה-אוניברסיטה פה ובא"י ואוי לרבנים ההולכים בלבד לאוניברסיטה וה' הטוב יכפר. אא"כ למד שם מה שיתפרנס ממנו ממש כגון  רפואה או עורך דין. 

שם: משא"כ בחכמת האומות כו' הוא מלבשי ומטמא בחי' חב"ד שבנפשו כו'. הרי שמוטב לקרא עתון מלקרא ספר מדעי אע"פ שגם זה לא טוב מ"מ דברים בטלים עדיפי ממדע שאינו להתפרנס.

פי"ב: והבינוני. הנה איש כזה נקרא בפי ההמון בשם "צדיק" ודאי שהרי נזהר מכל עבירה במחשבה בדיבור ובמעשה. ובאמת לא נאה לזה תואר זה שהרי באמת הוא רק בינוני הואיל ולבו מתאווה לתענוגי עוה"ז. אוי ואבוי למי שמאמין לבריות שיקראוהו צדיק חינם ולב יודעי מרת נפשו.

פי"ג: לכן נקרא כרשע כמארז"ל אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע, ולא רשע ממש אלא שיחזיק עצמו לבינוני ולא להאמין להעולם שאומרים שהרע שבו נתבטל לגבי הטוב. ובזה הטעות עלול האדם ליכשל בשעה שמכבדין ומקלסין אותו בני אדם בעבור מע"ט שלו ויקראוהו בתואר "צדיק" כי האדם לא יראה ללב ורק המעשים גלויים לפני ב"א לכן עלולים לטעות בבינוני ויחשובוהו לצדיק. וזהו שארז"ל אפי' כל העולם אומרים לך צדיק אתה. וקשה מדוע כולם טועים? אלא לפי שהם שופטים כפי מראה עיניהם ובזה ודאי צדקוו שהרי אין בו שום חטא. ונ"מ שצדיק א"א להשמר מיצרו שכבר נהרג משא"כ בבינוני לכן רב גידל היה יכול עמוד של שערי טבילה.

שם: ואף מי שבתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה אין זו הכחה כלל שנדחה הרע ממקומו. לכן כמה חושבי בהמ"ד נחמצו בבואם לאה"ב ולכן אל ידור במקום שאין שם יראי ה'. ועל כן כ"פ הולך מיד מן הגמרא אל העבירה.

פי"ד: ואפי' קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה' ולא נופל אנכי ממנו, אלא שנכנס בו רוח שטות ונדמה לו שבעביר' זו עודנו ביהדותו. שלא טוב עושים המנחמין את החפשים לאממר עודך יהודי אלא אדרבהא יש לאמר [לו] שמיד נעשה גוי ומשומד אפילו בעבירה קלה כ"ז שלא עשה תשובה.

שם: וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בלבו. הרי שאין ראיית בעלי המוסר ראייה שדנים מחטא של שנאת ה', כי יתכן ששכח אהבתו המסותרת אל הקב"ה שכחה אינה שנאה ולא בשביל זה צריך להשתמש ביראת העונש דווקא.

שם: אהבתו לה' המסותרת. הרי שקשה מאד להכירה. ולכך טעו בה בעלי מוסר לחושבה כמי שאיננה לפי שהיא בסתר ומתגלה לעתים רחוקות כגון בצאת אחב"י על קדוש ה', וכ"א צריך להזהרב מזה שלא יסמוך על מושכל ראשון.

שם: אך אעפ"כ צריך לקבוע לו עתים ג"כ לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע. פי' אע"פ שאין זה בידו לגמרי למאוס ברע מ"מ צריך לקבוע לו עתים. הרי שלא יספיק כבישת תאותו שלא יהרהר ביום, אלא צריך דוקא למאוס כל ענין המשגל והאכילה והניגון וריח טוב וכל התענוגים כולם וכן הכסף יהיה בטל ומבוטל בעינו ולא יחשבנו כלל.

שם: אף שיודעי בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות, אעפ"כ הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה כו', וה' יעשה הטוב בעיניו. ועוד שההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני, וכשירגיל למאס את הרע יהיה נמאס קצת באמת, וכשירגיל לשמח נפשו בה' ע"י התבוננות בגדולת ה' הרי באמתערותה דלתתא אתערותא דלעילה, וכולי האי ואולי יערה עליו רוח ממרום ויזכה לבחי' רוח משרש איזה צדיק שתתעבר בו לעבוד ה' בשמחה אמיתית כו'. ובזה חולקת החסידות על מוסר שמוסר מרחיקה העיון הזה מפני שחושבו לשקר וסחדיות מסתפקת במקצת אמת. משל לשני קונים שנכנסו לשולחני לקנות ממנו טבעת זהב ובחנוה ומאוה מעורב בכסף. א' מאסו מפני שאינו מזוקק שבעתיים והשני קנאו מפני שחציו זהנב וסופו לצרפו בכור ולעשותו זהב טהור, והכור הוא שיתנו לו רוח  צדיק להוסיפו על נשמתו לקדשו מלמעלה תחת אשר קידש את עצמו מליטה. מסור שוכח שרוחניות אינו טבעית אלא יש עזר למעלה מן הטבע לעשות אמת לאמיתו מהשאינו אמת לאמיתו עדיין.ץ מסור חשוב א"ע וזולתו לרשעים גמורים וחסידות לבינונים. לכן חסידות יוכל להשפיע אפילו על הפחות שבפחותים לפי שרואה הטוב שבנשמתו ובו יאחוז להצילו מיני שחת ולפיכך מוסר אין לו השפעה על ההמון כי איך ישמור למעלה למי שהוא רשע גמור בעיניו.

"די וועלט" זאגט דער בעל מוסר מיט א ביטול אזוי ווי דאס וואלט געווען א סטאדע בהמות. לכן הבעש"ט היה יכול לקרב לבות ע"ה לאביהם שבשמים לפי שלא היה מביטל על ע"ה כמו על בהמות אלא כעל בינונים שיש בם הרבה טוב ומעלה.

פי"ז: האהבה המביאה ליד עשיית המצות בלבד שהיא רעותא דלבא שבתעלומות לב. וכמו שאמרו חכמי הנפש שיש לו לאדם אונטעבאוואוסטציין פי' כחות מסותרות.

פי"ח: צריך לידע נאמנה כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה' כו' אעפ"כ קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות כו' בדחילו ורחימו שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל. והנה בזה סותר בפירוש דבר רי"ס שאנו אין לנו שייכות לאהבת ה' כלל ואינה בעד דורנו אנו. אבל האמת כמ"ש המחבר זי"ע.

שם: שהאמונה היא למעלה מן הדעת. ולהוציא מלב הפילוסופים שסברו שהאמונה פרי ההתבוננות דוקא.

פכ"ב: לרגוז על נפש הבהמתי שהיא יצרו הרע. הרי שיצה"ר אינו  דבר בפ"ע אלא היא נפש הבהמית.

פכ"ט: ישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים רק שהס"א המלבושת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלקית בגסות רוחה כו'. לאפוקי מהני דאמרי דאדם בטבעו הוא בעל חי ממש עד שיחנכוהו ויהפכוהו לגמרי אלא האמת שישראל עצמם מאמינים הם הרי שהעצם הוא טוב. והרע אינו אלא לבוש: וטעותם הנוראה גרמה להם ייאוש בעבודת ה' ואמתלא להתרשלותם והכל פרי העצבות.

פ"ל: ואפי' גנאי קטן וקל מאד אף שהוא אמת ואפי' כדי לנקות עצמו. וא"כ מוטב לנחשב שלא יוציא עצמו מהחשד, פן יסיתנו יצרו לספר לה"ר עי"ז.

שם: ואין אשמתם גדולה כ"כ במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני פחד ה' כו' כאשמת כל הקרב הקרב אל ה' ואל תורתו ועבודתו. וא"כ לא יפה עושים החרדים המביטים על החפשים בעיני בוז. כי היה להם להשפיל דעתם ולחושבם לצדיקים לפי גודל נסיונתיהם ומ"מ יתרחק מהם, משל למי שנחלה חולי הקופץ ר"ל שאע"פ שאינו אשם בחליו מ"מ סכנה לגשת אליו ולעמוד בד"א שלו.

פל"ג: יעמיק מחשבתו כו' איך הוא ממלא כל עלמין כו' ואפי' מלא כל הארץ הוא הוא כבוד ית'. וכן ביקש לומר א' מתלמידי הסבא מקלם אלא שמיד חזר בו ואולי מפני שהגר"א חולק בזה על כתבי האר"י ז"ל.

פ"מ: אבל תורה שלא לשמה ממש כגון להיות ת"ח. מכאן שטעו התלמידים שעוסקים בתורה כדי "להתעלות בלימוד", ופשוט הדבר למה יתקלקלו בבואם לאה"ב, שהרי תורתם שלא לשמה מעולם.

פמ"א: והנה ה' נצב עליו. המתאוה לתענוגי עוה"ז ישים אל לבו אילו היה עומד עתה בשעת תוקף תאותו לפני אדם גדול הלא ודאי לא די שלא היה מעיז פניו למלא תאוותו בפניו אלא עוד היה מתבייש על שמעולם התאוה תאוה, וכ"ש לפני ממ"ה הקב"ה שלא יעיז פניו למלא תאותו בפניו יתברך ממש. ולפי"ז מי שיש לו מעט יר"ש היינו בושה א"צ לעקור התאוה כלל אלא די לו בזכרון ה' הרואה במעשיו ובפרט בזוכרו כי הוא ית' טהור עינים מראות ברע איך יטמא עצמו בפני טהור? ובפרט בזוכרו כי הוא ית' טהור עינים מראות ברע איך יטמא עצמו בפני טהור. ובזה יכול אפילו מי שהוא מחומם מאד במזגו לכבוש תאוותו לגמרי. וזהו רק אין יראת אלקים במקום הזה והא אילו היתה במצרים יראת אלקים לא מזיק להם כלום מה שבטבעם שטופים בזימה, שאפי' צמא לא ישתה בפני גדול הדור.

שם: וזהו פי' לשם יחוד קב"ה ושכינתיה כו' ואף שלהיות כוונה זו אמיתי בלבו כו' צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו כו' מ"מ מעט מזער חפץ לבו בזה באמת מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל. אע"ג שהכוונה לשם ייחוד וכו' אינה אמת במי שלא היגע לידי אהבת ה' מ"מ יש לכ"א  לכווין לשם ייחוד מפני שיש בכ"א בטבע קצת אהבה לעשות  רצונו יתברך. ולאפוקי מדעת בעלי מוסר חניכי קלם שסבורים שכוונהב זו אצל איש פשוט היא שקר גמור כי לא האמינו באותה אבהבה הטבעית שבלב כל ישראל לעשות רצון כהי. ועוד שלדעתם אין רשאים לעשות מעשה שאינו אמת לאמיתו.

שם: אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' להיות לאחדים בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי בכל לב ובכל נפש כו'. מה ישיב בזה האומר שהאדם הוא בטבעו חמור עד שיחנכוהו?

שם: מהאבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל לדבקה בה' ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל ח"ו מיחודו ואחדותו ית' בשום אופן אפי' במסירות נפש. הרי שטעו התולים חטאינו בהעדר אהבת ה' בטבעינו, ואומרים שהאדם בטבע עיר פרא והאדם צריך להולד, ושאהבת ה' אינהב בעדנו שאין אונ במדרגה כזו כלל, ומילי דחסידותא הן שקר בדורינו כו'.

[ספמ"א: והנה כוונה זו היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי בכל נפש מישראל כו': ולהוציא מלב חניכי קלם האומרים שזה שקר אצלינו תדע שה[ר]י בעל תאוה יעזוב הרהוריו בזכרו שה' מצעטר בזה.]

פמ"ב: אך עיקר הדעת אינה הידעה לבדה שידעו גדולת ה' מפי סופרים ומפי ספרים, אלא העיקר להעמיק דעתו בגדולת ה' ולתקוע מחשבתו בה' בחזוק ואומץ הלב והמוח. הרי שלא יעשה יר"ש ע"י ספרי מוסר כי אם ע"י התבוננות עצמית בה'. (פי' לא שאין ללמוד מוסר אלא שיש ללמוד רק איזה שורות ובעיון הרבה, כדי שיכיר מעצמו ולא יסמוך על מה שכתוב בספר.)

ספמ"ג: ולכן אפשר לרשע ובעל עבירות שיעשה תשובה מאהבה. ולהוציא מלב האומרים שאהבה אינה בעד רשעים כ"ז שלא הגיע למעלה צדיק.

חנוך לנער: כשיתבונן היטב בעומקא דלבא בדברים המעוררים את האהבה לה' בלב כל ישראל. ופשיטא דה"ה באהבת הבריות שאפשר להשיגה ע"י התבוננות בדברים המעוררים את האהבה. ובזה יובן איסור הסתכלות בגנות חברו פן יתגנב בעיניו וישנאהו. וממילא בהתבוננו כי חברו והוא אחד ממש ודאי יאהבנו.

 שם: כשיתבונן כו' הן דרך כלל כי הוא חיינו ממש וכאשר האדם אוהב את נפשו וחייו כן יאהב את ה' כאשר יתבונן וישים אל לבו כי ה' הוא נפשו האמיתית וחייו ממש. פירוש שאהבת עצמו  אינה סתירה לאהבת ה' אא"כ כסבור שה' אינו עצמו, אבל מיד כשיכיר כי הוא מקושר בבורא ית', והקב"ה הוא כעצמו ממש הרי אדרבה אהבת עצמו היא היא המחייבת את אהבת ה'.

שער היחוד פ"א: הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים ופי' הבעש"ט כו'. מכאן כמה גדלה אשמת בעל הנאה שמשתמש בעוה"ז להנאת עצמו והרי כולו דבוריו ית'. ודומה ח"ו למציע ס"ת תחת גופו לישן עליו. ולפיכך צריך לאכול ולשמש באימה, שהרי אותו מאכל ואותן גופים כולם דברי אלקים חיים, והוא ית' ודיבורו א', וכאילו אוכל כביכול אבריו של מלך או מזדווג עם המלך ואיך יעשה הרעה הגדולה הזאת זולת עפ"י ציווי מפורש וכמי שכפאו שד בע"כ.  וככפרי שצווהו המחלך לשא בת מלך ולהוליד ממנה בנים או לאכול ממאכל שהוכן למלך ק"ו וק"ו לממ"ה הקב"ה וכו'.

שם: וז"ש האר"י ז"ל שגם בדומם ממש כמו אבנים ועפר ומים יש בחי' נפש וחיות רוחנית דהיינו בחי' התלבשות אותיות הדברו מעשרה מאמרו' המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס שלנפי ששת ימי בראשית. מכאן שאין לבזות ולשנוא ולהרחיק שום נהברא ואפי' רשע גמור וגוי שאע"פ שמעשיו מקולקלים מ"מ דבר ה' ממש ועצמותו ית' מלובש ונמצא המבזה אותו מבזה כלפי מטה. אלא יתיחס אל הכל בד"א ויראת הכל מעבדא קמי מריה מפחד מי שדברו מחיה בכל רגע לאותו עכו"ם או רשע או בהמה טמאה. ולפיכך אין מעבירין על האוכלין והיינו  טעמא דאיסור צער בע"ח.

שם: וזה שמו אשר יקראו לו בלה"ק הוא כלי לחיות המצומצם באותיות שם זה. מכאן ש"עברית" אינה לה"ק. שהרי אותן מלים שבדו מלבם אינן צירופי אותיות י' מאמרו'. ולא על לשון זו אמרו חז"ל שמצוה לדבר בה.

שם: וכן בכל הנבראים שבעולם השמות שנקראים בהם בלשון הקדש הן הן אותיות הדבור  המשתלשלו' ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה. כתיב שמע וכו' ואהבת וכו' פי' [דהנה] (ש)יכולים לאהוב רק למי שנמצא לא לדבר שלא בא לעולם, וכיון שרק ה' לבדו נמצא ואין עוד מלבדו שום דבר כלל והכל רק ה' ית' בלבושים רבים והשתלשלות ממדרגה למדרגה. נמצא שאי[ש] לא יאהב לשום דבר כלל, וזה א"א ודאי שא"כ בטל  הוא, ולא עוד אלא שהוא עצמו איננו ואין כאן לא אוהב ולא אהוב. ע"כ כאשר יתברר לאדם ייחוד ה' בשמע מיד יבוא לידי אהבת ה'. ואם מרגיש בעצמו חסרון אהבת ה' בידוע נתקלקל גם ייחודו ית' אצלו לכן מצא אהבה זולתו. וה"ט דאלוקיהם של אלו שנוא זימה שהרי יש לו אהבה אחרת ופוגם בייחוד וכאשה האוהבת איש זר מבלעדי בעלה.

גם ידע נאמנה ש"אנכי" הוא דשבל"ע כי הוא עצמו כולו דבר אלקים ובאומרו "אנכי אמרתי" או "אני עשיתי כך וכך" או "אני רוצה לעשות דבר פלוני" הרי הוא משקר ממש. ש"אני" אניו אלא ה' בכבודו ובעצמו בתוך לבושים רבים. וברעיון זה בנקל יכבוש יצה"ר של אהבת עצמו שהרי אוהב לדבר שבדה מלבו שאינו נמצא כלל משל לאוהב לאשה שבמדינת הים ואח"כ נודע לו שלא היתה שם אשה.

פ"ז: והנה מכאן יש להבין שגגת מקצת חכמים בעיניהם ה' יכפר בעדם ששגו וטעו כו' והבינו ענין הצמצום כו' כפשוטו. כמדומני שזה רמז להגר"א.

שם: וזו היא נפש הדומם המחי' ומהוה אותו מאין ליש. א"כ נפש האבן אינה כנפש האדם כי אין נפש האדם מקיימת גופו.

פ"ח: כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת, ומהן נמשכות כל המדות שבנפש. זהו הפך מוסר שכסבור שחב"ד תולדות המדות לכן עיקר עבודתם בתקון המדות, משא"כ בחסידות שיסודה חב"ד והמדות באות בתולדה מן החכמה.[1]

פ"ט: אבל הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והחכמה לא שייך כלל לומר בו שא"א להשיגו מפני עומק המושג כי אינו בבחי' השגה כלל. ומינה דה"ה לתורה שא"א להבינה על בוריה אלא מה שנתגלה ממנה בלבד ולא עצמותה.

פי"ב: לפי"ז לימטריאות הן אמת, שהרי כל חילוף יש בו טעם. ולא לחינם שוו ב' בתיבות באותיותיהן, אלא שסדר האותיות מורה על איזהו עיקר חיותו ואיזה טפל בו.

שם: כל אות היא בתמונה מיוחדת פרטית, המורה על ציור ההמשכה. לפי"ז יכולים לברר בדיוק צורת כל אות איך היא נכתבת ע"י קבלה. וממילא כל המשנה ידו על התחתונה.[2]

שם: שכל אות הקודמת בצירוף היא הגוברת, והיא העיקר בבריאה זו, והשאר טפילות אליה ונכללות באור. ולפי"ז א"ש ענין ראשי-תיבות, כי גופא בתר רישא גריר שהוא עיקר. ובודאי מלים שר"ת שלהם שווים גופן שוה.

שם: ועי"ז נבראת ברי' חדשה, וכן בחילופי אותיות או תמורותיהן נבראות בריאות חדשו' פחותי המעלה בערך הנבראים מהאותיות עצמן. לפי"ז כל מיני חילופי אותיות שאפשר להעלותן על הדעת כולן יש בהן ממש וטעם נכון לכל אחד ואחד ואינו במקרה ח"ו ולא עוד אלא שיש לשער שכל הדברים שאותיותיהן שוות או גימיטיא שלה בידוע שיש איזה שייכות ביניהם ולא דבר ריק הוא.

שם: וכן האיר ה' עוד והמשיך  והוריד הארה דהארה דהארה מהארות האותיו', וכן המשיך עוד כו' עד שנברא הדומם ממש כאבנים ועפר ושמותיהן אבן ועפר הם חילופין דחילופים כו' ותמורות דתמורות כו' כנ"ל. כמה רחקו בעל החקירה שבמפרשי התורה אפילו מן הראשונים מדרך זו. ואצ"ל אנשי  "חכמת ישראל" בזה"ז. הלא אין להם שום השגה בדרך זו.  לפיכך לא יבינו מה יפסידו אם ילמדו תורה באנגלית.

אגרת התשובה פ"א: אבל לענין תשובה, אף שמוחלין לו העונש כו' מ"מ האור נעדר וכו'. ר"ל דתשובה עושהו כאילו לא פעל מאומה אבל לא כאילו עשה הפכו לכן חסרה לו המצוה.

פ"ט: שע"י שמתבונן בגדולת ה' בהעמקת הדעת ומוליד מרוח בינתו דו"ר שכליים. ש"מ שנקל להיות יר"ש אם הוא מעמיק עצמו בגדולת ה'.

שם: עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא. מכאן שעיקר האהבה באל"ח [בין איש לחבירו] ג"כ לחקות מדות הנאהב וכן להתבונן בדבריו שהדברו ה"ז  חלק ממנו וכן החוזר על דברי(ו) האהוב ה"ז נדבק בו ואוהבו.

פי' שאין אהבה אלא התקשרות והתאחדות להיות אחד עם הנאהב וזה לא יתכן אלא בנפש כי אין לה' גוף ח"ו ודביקות בנפשות הוא ע"י הדבק במדות. נמצא שזהו אהבה עצמה, שבזה נדבק בה' לפיכך בב"א מושפע רק מאהוב דהדבק במדותיו הוא הוא אהבה ונ"מ שבכדי להכניס אהבת הבריות בתוך לבו העצה להדבק במדותם.

ונמצא שהתבוללות פרי אהבת הגוי ואהבת הגוי פרי העדר שנאת ישראל. וכן באדם פרטי צריך להדבק במדותיו כדי לאהבה אותו. לכך א"א לאהוב לחפשי שהרי א"א להדבק בדרכיו. ומכאן שהנושא אשה ישא רק הדומה לו במדותיו ובדעותיו. והיינו טעמא דדרך האדם לימשך אחר מדות אנשי עירו. ואם תראה למי שאינו למד ממנהג המדינה בידוע שהוא שונא בני מדינתו ומכאן שעיקר ההשפעה אינה ע"י תוכחה אלא ע"י חסד כי כשרגישו ב"א שהוא  אוהבם יאהבוהו וידבקו במעשיו.

פי"א: אלא שיוה"כ מכפר על עבירות חמורות, והתמיד שהוא קרבן עולה מכפר על מ"ע בלבד, וכן התפלה בזמן הזמן עם התשובה כנ"ל. חידוש גדול כי תפלה מכפרת על ביטול מ"ע.

* * *

אמרו במס' שבת ששואלין לאדם בשעת הדין הקבעת עתים לתורה ועיי"ש פרש"י ונלע"ד הטעם לפי שיצרו מקטרגו בשעה שהולך ללמוד לאמר "איך תבלה כל היום בת"ת ומתי תרויח ממון די פרנסתך והרי היא מדה שאין לה קצבה ומתי תגמור?". לכן עצה טובה השיאונו חז"ל לקבוע זמן קצוב כך וכך שעות בשוה בכל יום לא פחות ולא יותר, והרי תשובת היצר בצדו לאמר "אל תפחד פן  יחסרו מזונותיך, שהרי לאחר כך וכך שעות אחדל מלימודוי ואעסוק במלאכה ועוד היום גדול להרויח הרבה". ובזה יסתתמו פתויי היצר. כך נלע"ד ברור בעזר החונן לאדם דעת.

אגרת הקדש סי' ב: ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש כו' לאחוז במדותיו של יעקב שאר עמו ושארית ישראל שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך, לבלתי רום לבבם מאחיהם כו' ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו.  הזהיר מלהתקוטט עם המתנגדים מפני שהמקבל חסד הרי הוא קרוב לה' וא"כ הרי הוא כאפס וכאין ולכן צריך להתנהג בענוה ועוד מפני שעי"ז ישובו גם המתנגדים לאהבת החסידים.

סי' כא: רק שא"א ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נח"ר ליוצרו. הרי מבואר שהנותן צדקה למחר ירע לבבו בתתן לו. והשמח בצדקה מזדרז לתת מיד. וכן ענין המרוצה לבהמ"ד משובחת מפני שמראה שמחה של מצוה (ולא מטעם פן יאחר רגע אחד).

סיפורים

סיפר הר' משה ברגר נ"י (דר באושן פארקויי) ששמע מר' יחזקאל לייטנר שסבא הי' רושם את מאמריו של המשגיח הר"ר ירוחם הלוי בדייקנות מרובה ("ער פלעגט איבערפרעגן אז עפעס איז ניט געווען קלאר"), והכתבים היו מונחים בבית הבעה"ב שבו הי' ישן. פעם באיזה שבת פרצה דליקה בבית ואאזמו"ר פחד פן יתחיל לחפש התירים לכבות את הדליקה כשתתחיל להתקרב לכתביו... מה עשה? הלך לבהמ"ד הסמוך והתחיל ללמוד מוסר עד שהאש כילה את כל הבית. כל כתביו נשרפו באש.

---

1) אמר המעתיק: אף שענין זה כבר הוזכר בריש פ"ג שהמדות הן תולדות חב"ד, מ"מ שם עדיין לא הוסבר דרך החסידות.

2) צ"ע מה כוונתו.