בס"ד
קונטרס חסדי ה'

והוא קורות חייו של הרב חיים משה יהודה הכהן בלוי זצ"ל

דבר המעתיק: קונטרס זה כתב המחבר בחדשי שבט-אדר א' תשנ"ה אף שלא נרשם כן בפירוש מ"מ בפתיחת "חלק שביעי" נכתב ב אדר א' ובכ"י רשם בצדו Thursday, feb 2 ובשנת תשנ"ה הי' הקביעות כן. וכן בחלק השני של הקונטרס – שלא נכלל כאן - הנק' "מחלותיי בשנות תשנ"ד ותשנ"ה" ישנו כותרת "הנסים שעשה לי הקב"ה מערב פסח תשנ"ד עד היום ה' אדר א' תשנ"ה". מ.מ.א.

א.

בחור אחד בא לצעירי אגודת ישראל וסיפר לי שלמד "זמן" אחד בתלמוד תורה שבעיר קלם במדינת ליטא. וסיפר לי שבאותה תקופה הגדול שבבעלי מוסר תלמידי הסבא מקלם היה רבי ירוחם הלוי לבוביץ זצ"ל, משגיח ישיבת מיר הק'. בשומעי זאת גמרתי בלבי ללמוד בעיר מיר שהיתה במדינת פולניה כי מאד הייתי צמא לשמוע מוסר מפיו.

אך התכנית ההיא היתה קשה להגשימה, הואיל ואבא מרי היה יליד הונגריה מתלמידי הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל ותמה למה ארחיק לכתת רגלי למרחקים. ועוד שהיה חושש לבריאותי בבואי לארץ רחוקה פן אחלה ח"ו והוא הכירני שדרכי לשים לילות כימים ועוד שהמאכלים במיר אינם לפי מנהגינו ושינוי וסת תחילת חולי מיעים כדאמרינן בגמרא [בבא בתרא קמו.] וחשש זה היה לו יסוד נכון כי באמת חליתי אחר איזה שבועות באוכלי מאכל שלא היה מבושל בתבלין כמנהג הונגריה אלא בלי שום תבלין.

אמנם בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו [מכות י] ויהי היום ובן החזן חזר מישיבת מיר הביתה והגיע גם לבית זקיני ובחן אותו ומצאו מלא דבר. לפיכך הסכים זקיני זצ"ל לשלחני לישיבת מיר. גם מצא אחד מקרוביי מבוגר ממני הרבה, הרב משה יונה הופמן, נכד דודי הרב דוד צבי הופמן בעל מחבר שו"ת מלמד להועיל. שקיבל האחריות לבריאותי. ובכן בר"ח אייר תרצ"ב הגעתי לישיבת מיר.

היו לומדים או מסכת כתובות וראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל נתן לי בחינה על התוספות הארוך מאד כתובות דף ז ד"ה האי מסורייתא דנזייתא. והיתה סבה מאת ה' שאע"פ שלמדתי אותו דבור כבר כ"פ בישיבה לא ידעתי דרך ישיבות ליטא לעשות "חקירות" אם זה "דין בגברא או דין בחפצא". על כן יעצני הר"ם זצ"ל לקנות לי בחור מבוגר ממני הרבה. ונפל הגורל על הגאון העצום בלומדות ובמוסר, הוא הרב הערצל בס הי"ד.

באותה תקופה שהה במיר הגאון החסיד ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. והוא הזמינני לשמוע ממנו שיחות מוסר נוסח קלם. אמנם החילוק בין ר' ירוחם ור' יחזקאל היה שר' יחזקאל היה תלמיד ר' נחום וועלוועל חתן הסבא מקלם. ואילו ר' ירוחם זכה לקבל מוסר מהסבא ר' שמחה ויסל בעצמו [לפיכך קרא את בנו ע"ש רבו שמחה ויסל.הוא הרב ש"ז לבוביץ שליט"א המפיץ תורת אביו בבורו פארק]. פעם אחת שאלני מורי ר' הערצל בס "איזה שיחות מוסר אתה אוהב יותר. של ר' יחזקאל או זה של המשגיח?" והשבתי "שיחות המשגיח עמוקות יותר והן מוצאות חן בעיניי ואין ביניהן דמיון". וקילסני ר' הערץ ואמר "עכשיו אני מכיר שאתה מבין באמת".

לא ארכו הימים והיו לי כאבים נוראים בבטני מחמת מאכלי ליטא שלא הורגלתי בהם. שכרתי בעל עגלה שהוליכני לרופא מומחה היושב בעיר סטויפץ שהיתה סמוכה לגבול רוסיה. הרופא המומחה ההוא בדקני ואמר "יש לך דלקת במעי הקטן [סלעפע קישקע באידיש] ואני אעשה לך חיתוך כאן בבית החולים עתה מיד". ואשיב "אדוני הרופא תן לי ארכא להתיעץ עם רבותי בישיבה ואם יסכימו אשוב אליך. נסעתי למיר עצב וצויתי לעגלון להביאני לבית ר' יחזקאל הלוי לוינשטיין זצ"ל. והגדתי לו דברי הרופא. וחשבתי שיתעצב כמוני. אמנם לא כן היה אלא שחק ואמר "מה זה אתה מתפעל מדברי רופא? הלא ידעת אם לא שמעת שכל הרופאים אינם אלא אוכלי ממון [געלדפרעסערס בלע"ז]. אני אעיצך מה תעשה ותבריא אכול מאכלים קלים להתעכל ותבריא. ואל תחוש לדברי הרופא כלל". עשיתי כן והייתי בריא עד אמצע הקייץ שנת תרצ"ב.

רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. היתה סבה מאת הקב"ה שאקבל ברכה מהחפץ חיים בטרם יעלה השמימה באלול תרצ"ג. מה עשה הקב"ה? החלה אותי בירקון [הפטייטיס באנגלית]. והוצרכתי לנסוע לעיר וילנה ולהאשפז בבית החולים היהודי אשר שם שבוע שלם. הרופא הראשי שם היה דר. שאבאד. שונא יראי ה' שנאה גמורה. וכאשר ראה אותי אמר באנחה חבל על בחור חכם ויפה כזה שמבזבז שכלו בלימוד התורה. היה לו ללמוד באוניברסיטה ואז היה מצליח". אטמתי אזניי לבלתי שמוע דברי חירופין שיצאו מפי המנוול.

אגב אורחין, שנתיים אחר מאורע זה נודע למורי ר' ירוחם הלוי וצ"ל שמת דר. שאבאד. והיה קובל עליו לאמר "כנראה מת במיתה חטופה בלי וידוי". וסיפר שרבו ר' שמחה זיסל בכה כששמע שמת הכתבן יהודה לייב סמולנסקי [שקרא עצמו יהודה לייב פרץ] באומרו חבל על יסורי גיהנם שסובל עתה בשעה זו.

מה גדלה שמחתי כשהתיר לי לצאת מבית החולים. ועם חולשתי הנוראה מחמת המחלה אמרתי בלבי. יש לי רק תקוה אחת. אסע אל צדיק הדור בעל החפץ חיים ובודאי אתרפא בע"ה.

נסעתי במסילת הברול לעיר לידא. ומשם שכרתי בעל עגלה להוליכני לראדין. אמנם בהגיעי לבית החפץ חיים נתאכזבתי בשומעי שהחפץ חיים נסע לקייטה דעגאלישאק להנפש. לנתי בראדין וזכיתי לקבל ברכת פרידה מהרב משה חונדינסקי ר"ם ישיבת ראדין. וממחרת שכרתי בעל עגלה להוליכני לקייטה. בהגיעי לקייטה היה הח"ח ישן במחצלת התלויה בין האילנות שקורין בלע"ז א גימאק. ושפכתי לבי המר לפני הבחור המשמש את הח"ח. והוא הגיד לי שאין דרך הח"ח לברך אנשים כי חשש פן תתקיים הברכה ויחזיק טובה לעצמו לאמר אני צדיק. אך מצא לי עצה לעשות איזה חסד עם הח"ח. לפי שאז יהיה לי בעל חוב ויצטרך לברכני בע"כ. אמרתי להבחור בבקשה ממך תן לי עצה איזה חסד אוכל לגמול עם הצדיק? ויספר שבאותו היום בקש הח"ח לקרוא לבעל נכדתו ר' אליעזר גינזבורג זצ"ל שיבוא אצלו ועלי להציע להחפץ חיים ואני אהיה שליח להביאו. עצה נפלאה זו עשתה פעולתה. הח"ח הסכים למנות אותי שליח להולכה. אז שאל הח"ח "אולי יש להבחור הזה איזו בקשה" וצעק לו הבחור באזנו הבחור רוצה ברכה [הח"ח היה כמעט חרש בסוף ימיו ושמע רק כשצועקין באזנו בקול חזק]. שאל הח"ח "איזו ברכה?" השיב המשמש "לבריאות" השיב הח"ח "הלואי". רעדה אחזתני שנסגרו מפני שערי תפלה. שוב שאל הצדיק "מה בקשתו עוד?" ועניתי "עלייה בלימוד" [שטייגען אין לערנען]. ויען החפץ חיים "אמן".

ויהי כאשר שמעתי מלת "אמן" יוצאה מפי צדיק הדור שמחתי שמחה גדולה. כי אמרתי בלבי הלא הא בהא תליא שאי אפשר לעלות בבקיאות ובחריפות בלי גוף בריא. ונסעתי לישיבת מיר בשמחה רבה. כי בטחתי בהקב"ה שאתחזק ואתרפא. עדיין הייתי חלש כ"כ עד שבעצם יום הכפורים הוצרכתי לקצר בש"ע כדי לישב על הספסל כל זמן חזרת הש"ץ. אך לבי היה בטוח שאבריא. ויהי ממחרת יום הכפורים ויגש אלי נכד דודי ר' משה יונה הופמן ויביאני אל המשגיח ויגד לו שהוא ערב לבריאותי. ויצוהו המשגיח לשלחני הביתה. ואירא מאד פן לא יניחני אבא מרי לחזור לישיבה. והקב"ה נתן בלבי עצה לנסוע אצל זקיני. כי זקיני ישמח בביקורי ולא יעכב על ידי לחזור לישיבה. חדא אין לו מקום בשבילי בדירתו הקטנה, ועוד שאשתו חלשה וכבר באה בימים. היתה לי שמחת החג גדולה. ובשמחת תורה מצאתי בית המדרש בעיר שמאריכין שם בהקפות עד סמוך למנחה קטנה. אחר החג הגדתי לזקיני שהייתי חולה ועלי לבקר רופא שבעירו. ויוליכני זקיני אצל רופא שלו. הרופא הביט בעיניי וראה בם רושם קל מאד מצבע ירוק. וינחמני לאמר "אל תדאג. רק אכול מאכל קל ותבריא". ונתקיימה בי ברכת הסבא קדישא. בקייץ תרצ"ג בליתי הקייץ במדינת סלובקיה ונשתתפתי בועידת אגודת ישראל בעיר פרעשאוו. ושם ראיתי את הרב משה בלוי ז"ל ועוד גדולים. ובאלול הגיעה השמועה הרעה שנצחו עליונים את התחתונים ונשבה ארון האלקים הח"ח לפני ר"ה. ביום הכפורים הייתי בעיר מעדזשילאבאריץ. ועשיתי הספד על הח"ח. וכן עשיתי הספד בעיר אונגוואר באגודת ישראל. וספרתי קצת ממה שראיתי מנסים ומופתים בהיותו בראדין, כגון שבשבוע ההוא הביאו לפני הח"ח בשר עוף וסרב ליהנות ממנו. ולא נתן טעם לדבריו. המשרתים תמהו אולי הבשר אינו כשר. והפצירו במבשלת שתודיע אולי היתה שאלה באותו עוף. והודה שאמנם היתה שאלה בו ושלחתו לאב"ד ראדין והכשיר. לא היתה זאת תשובה מספקת. וחזרו אצל האב"ד ושאלו אם באמת הכשיר. והשיב בחיוב. אבל הוסיף אמרתי להם שהעוף כשר "אבל החפץ חיים לא יאכלנו!" אז העיזו פניהם המשמשים לשאול לחפץ חיים מניין ידע ואת. והשיב שראה בחלומו באותו יום שיביאו לפניו עוף ולא יטעום ממנו.

עוד ספרתי מה שעיני ראו ולא זר. עני אחד בוכה באזני החפץ חיים לאמר "רבי איך בין א נשרף" [נשרף ביתי]. וראיתי שתי דמעות גדולות יורדות מעיניו כששמע צער יהודי. שוב פתח העני "רבי ווינשט מיר אן אז איך זאל געהאלפן ווערן", ענה הח"ח "אלע אידן ואלן געהאלפן ווערן" [כל ישראל יושעו]. שוב חזר הח"ח על דבריו הראשונים ולא פעל העני מאומה. ואמרתי בלבי בודאי ידע ברוה"ק שכך גזרו עליו עוני בשמים.

עוד ספרתי שבאותו מעמד פתאום נאנח הח"ח וקרא "אוי נעבאך מיין אידענע קאם וואס זי לעבט" [חבל על זוגתי כמעט שאינה חיה]. ואמרתי בלבי כמה רחמני הגאון הזה שהוא הוא המסוכן באמת ובדרך נס הוא חי והוא מהפך את הקערה על פיה ומצטער על אשתו שאינה כל כך בקו הבריאות. ובבואי לארצות הברית בשנת תש"ח שמעתי שהרבנית הנ"ל הגיעה לארצות הברית עם בנה הבחור ומתה כמה שנים אחר הח"ח בשיבה טובה.

ב.

בקייץ תרצ"ג אחרי צאת המשגיח להנפש במרחץ דרווגניק הסמוכה לוילנא היו יכולים לצאת מהישיבה ולנסוע לכל מקום שרצו. או בא אלי בסתר הבחור משה גרין [אין זה שמו האמיתי] והציע לי לנסוע לארץ סלובקיה ולקבץ שם נדבות בעד בחורי ישיבת מיר ושאר ישיבות ליטא אשר ברחו מגרמניה לפולביה. והכסף אשלח ליד גבאי הגמ"ח הבחור חיים שרשבסקי וכשאשוב אפתח ספר בנק [באנקביכל] בבנק היהודי בעיר מיר. שמעתי לעצתו וקבצתי סכום חשוב והכנסתיו לבנק על שמי. כך נמשך הדבר עד ר"ח ניסן אז נסעו כל הבחורים הפולניים לבית הוריהם ע"מ לשוב ר"ח אייר שוב יעצני הבחור משה גרין ובקש ממני שאסע שוב לסלובקיה ולשאר ארצות הסמוכות לה לקבץ נדבות לספק צרכי הפליטים. והוסיף לומר הואיל ואיני במיר והבחורים ילידי אשכנז אין להם מה יאכלו אחתום על עשרים מחאות בכתב ידי כדי שיוכל לשלם לכל בחור דמי השבוע. בתמימותי עשיתי כן ולא חשדתי ובליתי חודש ניסן בסובוטיצה [סאבאדקא] בארץ יוגוסלביה ושלחתי כל מה שהרוחתי למשה גרין עוד ביקש ממני ראש הקהל של קהל החרדים לשלוח לו ראש ישיבה ממיר שילמד את בניו ועוד איזה בחורים כתבתי על זה למשה גרין והוא קבל מיד ההצעה ונסע לסובוטיצה לא ארכו לו שם הימים ונפל למשכב והוצרך לניתוח במעי העיור ולא שב לסובוטיצה עוד.

בחוזרי מנסיעתי אחר הפסח נשתוממתי בראותי שהכיס ריק אין בבנק אפילו פרוטה אחת. משה גרין התנצל לפני שלוה את הכסף וטען "הלא גם אני בחור אשכנזי" והבטיח להחזירו עד פרוטה אחרונה. ספרתי המאורע להמשגיח. בשמוע המשגיח מה שקרה צעק "א גרויסע גניבה".

ועוד אמר לי המשגיח "פארוואס האט איהר מיר ניט געפרעגט. איך וואלט אייך געגעבן א בעסערן ראש ישיבה". שאלתי איך יודע רבינו זאת מתחלתו והשיבני "לפי שאינו דבר של קיימא". או הכרתי כמה גדול חכמת המשגיח שהיה מכיר לכל אחד מתלמידי הישיבה בפנימי פנימיותו אע"פ שהיו אז בישיבה כארבע מאות תלמידים.

בזמן ההוא נודעה לר"ם שאני בעל יכולת לאסוף כספים וקראני לחדרו והציע לי לסבב בארצות אחרות להיות "משולח זמני" לחצי שנה בלבד בעד ישיבת מיר. ותמורתו אקבל תמיכה "חלוקה" כל זמן שאלמוד בישיבה. ואחרת לא יתן לי מאומה. וישבר לבי מאד. כי על הנסיעה הראשונה הייתי מצטער ועתה דחק אותי להוסיף עול דרך ארץ. כי לא באתי לישיבת מיר להיות משולח אלא ללמוד תורה ומוסר. שפכתי לבי לפני המשגיח ר' ירוחם לבוביץ מורי המובהק. וריחם עלי ונתן לי מקופה אחרת כל צרכיי ולא נסעתי עוד לשום מקום.

למדתי בהתמדה רבה בישיבת מיר עד פרוץ מלחמת העולם השנית בי"ג אלול תרצ"ט. בינתיים נסתלק המשגיח בי"ח סיון בשנת תרצ"ו. ויהי אבל גדול בכל ישיבות ליטא. וכל ראשי הישיבות באו להספידו בישיבה. וישאר מקומו פנוי ולא ידעו מי ימלא מקומו. כי לא היה אדם כזה מצוי בכל הארץ. אז קרב אלי הבחור הצדיק טוביה נוביק, הנקרא על שם עירו טוביה פאראזאווער. ובקש שאכנס בבית הר"ם ואדרוש בשם כל בני חוצה לארץ שיקרא לרבינו יחזקאל הלוי לוינשטיין למלאות מקום ר' ירוחם בישיבה. אמנם הר"ם טען שאינו יכול לעשות כן כי חייב הוא למנות את בנו של המשגיח למלאות מקום אביו. אמנם לבסוף נעתר לבקשתנו ובאלול תרצ"ו הגיע ר' יחזקאל למלא מקום ר' ירוחם. אך הבחורים המבוגרים תלמידי ר' ירוחם לא באו לשמוע שיחותיו כי לא היו דומות לשיחות ר' ירוחם רבם המובהק. ובסתרי סתרים עשו ועידות קטנות לחוור על שיחות המשגיח ולבארם לצעירים מהם כדי לירד לסוף דעתו. וגם אני הייתי בין המשתתפים, כי חשקה נפשי בדברי רבי. עדיין מצלצלים באזני דברי הבחור יהושע ורשנר כל שיחה היא חיזוק גדול לאמונה ועוד זכורני שאמרו בשם המשגיח אונזער א בחור קען קאליע ווערן. אבער קיין טעם אין אן עבירה וועט ער שוין ניט האבן" [תלמידי יוכל להתקלקל אבל לא תהיה לו הנאה מהעבירה].

ג.

באותו ערב שבת י"ג אלול התחיל פרק חדש בחיי. אבדתי כל קשר עם משפחתי. ונשארתי לבדי בארץ אחרת. המשטרה העירונית קראה אותי עם כל אזרחי ארצות אחרות [אויסלענדער] והזהירה אותנו שלא לצאת מן העיר בלי רשות עד שיודיעום המושלים בעיר הבירה ורשה מה יעשו עמנו. כבר לא יכלו השוטרים להטעותנו כי איש אחד בעיר ושמו מר ברמן היה לו רדיו וממנו נודע כי גורל פולניה נחתמה ואין לה שום ממשות. רק ברחו ללונדון ועשו שם "מממשלת גלות". התפלות והצעקות בישיבת מיר עלו השמימה. ונהירנא שאז אמר ר' לייב מאלין תלמיד מובהק של ר' ירוחם, שברור לו שהישיבה תינצל מהיטלר הואיל והתפללנו בכוונה גדולה ובדמעות שליש. והביא ראיה מן הגמרא ס"פ אין עומדין אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף".

וכן היה למעשה. בחג הסוכות נודע לנו ששני רשעי אומות העולם עשו חוזה בין שניהם לחלק מדינת פולניה לשתים. וכדי שתהא להם גם דריסת הרגל לארצות הסמוכות לים הבלטי החזירו לליטא את העיר וילנה להיות להם לעיר הבירה. עיין בנס זה באריכות בספרים שהוציאו חבריי הרב יחוקאל לייטנער והרב אלחנן יוסף הערצמאן. גם הרב קרענצלער עשה חקירות מדעיות בזה. ועל כולם פעלו בזה ידידי ר' משה זופניק נ"י והרב לייבל מאלין זצ"ל. והם ברחו מן הכבוד כמנהג בעלי המוסר.

ואני הקטן כמעט נשארתי במיר לולי הנס שהראוני מן השמים שעלי לצאת. כאן המקום להוכיר שנתבקשתי להפיל גורל הגר"א אם כדאי להגיש בקשה אל הממשל הרוסי לצאת מהארץ אע"פ שיתכן שישלחונו לסיביר בעד ה"חטא" הנורא לבקש לצאת מברית המועצות. והשיבוני מן השמים [מלכים-ב ז ג] וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו יושבים פה עד מתנו אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו כלומר תשובה ברורה כשמש דלחיי שעה לא חיישינן כדמייתי ראיה מהתם בגמרא עז נז

הגשנו דרישה אצל המשרד שבעיר קובנה לקבל רשיון יציאה. אך לריק יגענו. כמה חדשים בלינו באותו משרד כל הערב ואין קול ואין עונה ואין קשב. בינתים ראיתי כל חבירי נושאים נשים בקובנה ואני לבדי רווק. אז פניתי לשדכן והציעו לי בתולה אחת מעיר טלז שהיתה מלמדת בבית הספר בעיר הסמוכה לקובנה ובסתרי סתרים נשאתיה על פי חוקי המדינה בעיירה שבעיר קרקינובה כדי שתוכל לברוח עמי ולקבל רשיון יציאה אם יתירו לי הרוסיים לצאת. ופתאום בליל ר"ח אדר תש"א הקיצוני משנתי ואמרו לי "מהר תרוץ עכשו למשרד nkvd ותקבל רשיון לצאת מברית המועצות. וכן עשיתי בהוספת שם הכלה לבקשתי. אמנם היה תנאי בדבר, שכל נוסע צריך לשלם 200$ מזומנים, ובזמן ההוא כל הנתפש וברשותו אפילו רק $, אחת דתו להאסר בבית האסורין, ושלחתי מברק לאה"ב לשלשה ידידים הרב אברהם קלמנוביץ והרב שלמה טשיל וגיסו של הכלה הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב זכר כולם לברכה ולתחיה שהיו יושבים בניו יורק. ושלחו 200$ להכלה ועוד 200$ בעדי. לאחר סוף מלחמה סיפר לי הרב קלמנוביץ איך עלתה בידו להשיג סכום עצום כזה בעדי. היה אז עשיר בניו יורק ושמו ווארבורג. הרב קלמנוביץ הכיר היטב את אבא מרי שעזרו הרבה לקבל סכום חשוב בעד ישיבת מיר ונזכר שאבא מרי היה מלמד את מר ווארבורג בתלמוד תורה. לכן הלך אצל ווארבורג ואמר לו "האתה זוכר את הרב ירמיהו בלוי רבך מהתלמוד תורה?" והשיב "ודאי אני זוכרו". שוב שאל "הידעת שבנו בסכנה עצומה בברית המועצות ועליך להצילו?" מיד נענה לבקשתו והרב שלמה יוסף עשיל ז"ל העביר לי את הסכום ע"י שליח הדזשוינט שהיה לפי שעה בקובנה. וכן מצא גיסי דרך לשלוח 00$ להכלה שהיתה אחות אשתו.

במהירות גדולה העמדנו חופה בסתר בבית הרב שמואלביץ בסלבודקה. והאב"ד דסלובודקה היה מסדר הקידושין ובקושי השגנו עשרה אנשים לשבע ברכות. הכלה חזרה לבית הספר בליל חופתה פן יוודע הדבר למשטרה ועד יום הנסיעה ממש לימדה בבית הספר כדי שלא ירדפו אחריה לתופסה.

ד.

אחר נסיעת שבועיים הגיעה מסילת הברול לנמל ולדיווסטוק איזה ימים לפני פורים. כשהגענו לנמל לא נתנו לנו רשות לעלות לספינה שתוליכנו ליפן עד שבדקו כל הספרים והקונטרסים שכתבנו בהם מה ששמענו מרבותינו המשגיחים וראשי הישיבות וקבלנום בחזרה אשר שלא מצאו שם גלוי סוד ברית המועצות שנעביר לארץ אחרת. סוף סוף קבעו לנו זמן שנפליג בספינה הנוסעת מן נמל ולדיווסוק לנמל צורוגה שביפן. הספינה היתה אחת מן היותר רעות של מדינת יפן וקרובה להשבר בכל רגע ממש. ולא עוד אלא שהים הירוק בו שטה, היה זועף כים נגרש כספינת יונה הנביא. ועם כל זאת כשהפליגה מהחוף הרוסי וראינו בעינינו החוף הולך ומתרחק מעינינו עמדנו כולנו יותר מששים בחורים ואברכים והלכנו במחולות וריקודים בהתלהבות רבה ושרנו "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם".

זה היה בבוקר. לעת ערב הכריז קרנביט הספינה "כל הרבנים ילינו בתחתית הספינה ועל הארץ יישנו". זאת היתה הפעם הראשונה שנתנו לנו היפניים "סמיכה" לקרות לכל הבחורים בתואר הכבוד רבנים. השינה על הארץ היתה קשה ביותר מפני חוסר אויר לנשימה. אבל מי ישים על לבו חוסר אויר בשעה שיצאנו מעבדות לחירות.

הגענו לשלום לצורוגא ושוב הפתעה אי נעימה. שוטר יפני בדק רשיון הכניסה של כל אחד ושאלני "אנה תלך אחר שבועיים ואני בתומי עניתי "לאמריקה!" ולא ידעתי שתשובה זאת תביאני לידי סכנה. שהרי ויוה לקוראסאו אין בו ממש. והממשל היפני ידע זאת. אז קרא בקול גדול באנגלית "שוב לולדיבוסטוק!" נשתוממתי כאילו איני מבין בלשונו ואז כתב על הנייר back to wladivostok בכיתי בדמעות כתינוק והתפללתי "רבובו של עולם הצילני נא" וה' שמע קולי ושלח לי שליח את פקיד הדושוינט ששהה בצורוגא באותו יום. והוא יעצני לעשות עצמי כמי שאינו מבין אף מלה אחת באנגלית ולפיכך תשובתי הראשונה אין בה ממש. וכן עשיתי. הפקיד היהודי החזירני אל השוטר טיפני ותיקן הדבר לאמר "בחור זה אינו מבין אנגלית. לכן תאמר לי באנגלית ואני אתרגם לו דבריך ללשון יהודית [אידיש]". ועצה זו הועילה והשבתי שרצוני ללכת לשנחיי [שנגהיי שבמדינת סין]. אז נתנו לי רשיון כניסה לארץ יפן. ובלבד שאשאר בתוך הספינה עד שיבדקו שאר הנוסעים ותעודותיהם. בדיקה זאת האריכה כמה ימים. ובינתיים הגיע פורים תש"ב וכבר ידענו שיש ספיקא דיומא ומחלוקת הפוסקים איפה הוא "קו התאריך" אם הים הוא קו התאריך וכל האיים דינם כאמריקה או שמא קו התאריך הוא באמצע ים הפסיפי דהיינו 180 מעלות מירושלים. השיטה הראשונה היא שיטת החזון איש והשניה שיטת בעל יסוד עולם אשר אליה נטה דעת ר' שמחה זעליק ריגער הי"ד דיין בריסק. באותה ספינה היו עמנו הגאון ר' חיים שמואלביץ' ר"ם ישיבת מיר וכ"ק האדמו"ר מאמשינאוו ועל פיהם קראנו את המגילה ארבע פעמים. פעמים ביום ראשון בברכה לפניה ולאחריה ועוד הפעם בלי ברכות למחרתו.

בינתיים הגיע זמן ירידה מהספינה. וכבר שקעה חמה ולא רצינו לירד ליבשה מטעם חילול שבת. אבל החיילים היפניים המזוינים הכריחונו לרדת ליבשה. וגם לא הועילו בקשותינו ללון באכסניא עד אחר השבת. כי אמרו לנו "צריכים אתם להכנס תכף ומיד למסילת הברזל שתוליך אתכם לעיר קאבע, שאין שום יליד אירופא יכול ללון באכסניא כאן".

הנסיעה מצורוגא לקאבע נמשכה מעת לעת. וכשהגיעה מסילת הברזל לתחנת קאבע היה כבר לילה גמור. שם המתינו עלינו בחורי ישיבתנו שקדמונו שבוע אחד והוליכונו לאכסניא שלנו בבית הכנסת היחידי שבעיר ששם היה מרכז היהודי [יעווקאם באידיש jewcom]

קיימנו שם מאמר חז"ל [אבות פ"ו מ"ד] כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן, ולא רק האנשים אלא גם הנשים והטף ישנו על הארץ והעכברים רצו על פנינו בלילות. ולא אכלנו אלא מאכל אחד, והוא אורז, הגדל במזרח הרחוק. ועומד ליושביהם במקום פת. וכל שאר הפירות והירקות אינם אלא ללפת בהם את . . . האורז, כמו אצלינו ללפת בהם את הפת.

שבח לקל עליון קבענו שם בית הוראה לישיבה וראשי הישיבה מצאו חדר לעשות בהם סדרי לימוד לישיבה יומם ולילה. בית הטבילה לא היה בעיר בעת ההיא והנשים טבלו בים הגדול בלילה בסכנה גדולה כשבעליהן משגיחים שלא תצא אפילו שערה אחת החוצה. קרה מקרה שבא גל גדול ורצה למשוך אשה לתוך הים ר"ל ובנס ניצלה. נולדו כמה ילדים בעיר והיה קשה מאד למצוא מוהל. אך הקב"ה הקדים רפואה למכה והיה עמנו הרב יוסף ראזענבערג שמל התינוקות. ואחר כך בשנגהי מל אותם הרב קינסטלינגר ז"ל. כל ימי שהותנו ביפן שמרנו שתי שבתות. אחד עם שמירת כל החומרות ובו התפללנו תפלות שבת וקידוש והבדלה. וביום ראשון שלאחריו נשמרנו רק מאיסורי תורה אבל מלאכות דרבנן עשינו וגם התפללנו כל התפלות של חול ולבשנו בגדי חול. כך נמשך המנהג עד סמוך לתשעה באב. אז הגיע מברק מראש ישיבתנו ר' אליעזר יהודה פינקל מארץ ישראל שכתוב בה כי החזון איש פסק שהאיים שבמזרח הרחוק דינם כאמריקה ועל כן "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" כלומר נהגנו שבת רק לחומרא בעלמא ונמנענו מממלאכה דאורייתא ולא מאיסורי דרבנן. וביום הראשון של הגוים עשינו שבת בכל פרטיו. ונהירנא שהיתה כאן סתירה מיניה וביה שבאותה שנה חל ט"ב להיות בשבת וישבנו על הארץ לומר קינות ולא עשינו שום מלאכה כלל.

ה.

מרן המשגיח כבר דאג אז מיד אחר ט"ב מה נעשה ביוה"כ הבע"ל שאז תהיה ספק של תורה ונצטרך להתענות יומיים והיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. על כן צוה לתלמידיו שישתדלו לצאת מיפן לפני יוה"כ לארץ סין שהיא ביבשה אשר לכל הדיעות אין יו"כ אלא יום אחד שנמשך שם החשבון אחר ירושלים ואע"פ שאוירא דשאנחיי רע מאד לבריאותנו הלכנו שם שבוע אחד לפני הסליחות שנאמרו שם במוצאי ש"ק. והיתה זאת הפעם הראשונה בחיי שראיתי אומרים סליחות בלילה. שכרנו דירה קטנה למעלה מגויה רוסית שהצירה לנו מאד מפני שהיינו הולכים בעלייה שעל גבי חדרה בלילות. וסוף סוף גירשה אותנו מביתה ומצאנו חדר אצל יהודי מתבולל יליד אשכנז. בקשתי ממנו שימכור לי רשותו כדי שאוכל להכניס ולהוציא מחדרי לחצר וסירב בדבר באומרו "אני חושש פן תתבעני בערכאות שהבית שלך" אך מצא תחבולה נפלאה להשמר ממני. היה בידו מטבע ישן של שקל והקנה לי המטבע וחזר וקיבלו בתורת דמי שכירות. הואיל ואני הייתי מן היחידים שהיתה להם אשה בחרו בי לירד לפני התיבה בתור ש"ץ לימים נוראים. דבר שלא עשיתי מעולם בישיבה רק מיד אחר הבר מצוה התפללתי פ"א מנחה ביו"כ. בא אצלי הבחור משה ורניק ["משה וואריאנער"] ולימדני הנוסח הישיבי של ימים הנוראים. וב"ה תפשתי כל הניגונים. [1]

לא ארכו הימים בשאנחאי והקצנו באחד הלילות אחר חג הסוכות ושמענו פצצות נופלות בנמל. היו אלה מהנמל ששם עמדו ספינות מלחמה של צבא אמריקה צרפת ואנגליה. ויהי בבוקר והנה סמוך לביתי חייל יפני מפסיק בי ומחזירני לביתי. לאחר כמה ימים קבל כל בחור מהישיבה רשיון לצאת מן הגעטא משעה  בבוקר עד שעה  בערב. עוד עשו אנשי הצבא תכנית בסוד גדול להשים כל עשרים אלף יהודי שנחאי על ספינה ולטובעה בים ר"ל הלא כתובים הנסים הגדולים הללו בקונטרס "נס שנחאי" לידידי הרב יוסף אלחנן הרצמן יליד דוביבקה. שכרנו דירה מאלמנת מר נייווירט, בשביל וועיסייד 21/6 בשכונת הונקיו honkew שהוא החלק מהעיר שכל השנים היה זה הרובע הסיני. בקומה השנית היו שם ארבעה חדרים בצד שמאל שני חדרים להמשגיח ר' יחזקאל הלוי לוינשטיין ובצד ימין חדר אחד לר' מרדכי גינובורג חתן המשגיח והחדר הרביעי לי ולאשתי.

ו.

לחג הסוכות עשיתי סוכה בחצרי והחמרתי על עצמי לישן בסוכה אע"פ שהיה כבר קור גדול ונתקררתי ועלה חום שלי מאד וכשאשתי ראתה אותי שוכב במיטתי בעינים סגורות ואיני מדבר מאומה נפל עליה פחד פתאום והפילה כי אני לא שמתי על לבי ששתיקתי תפחידה כל כך אחר שהפילה ראתה דם כמה חדשים ולא היתה יכולה לטבול. הלכנו אצל רופא נשים בקיבה שהיתה יהודית ובדקה אותה ועשתה נקיון [אויסקראצונג] ושוב נתעברה עיבור שני. באותה שנה היה רעבון בעיר שנחיי ולא אכלה מאומה רק המאכלים שניתנו לכל האברכים בבית הכנסת הספרדי בשביל מוזעאום [מוזעאום ראד] שבחלק הצרפתי של העיר שהבאתי עמי בשובי הביתה בלילה ידעתי שהיא מעוברת והלכנו אצל רופא מעיר ווינא ששמו דר וחטל dr. wachtel. והגיד לנו שהעובר קטן וחלש מאד. כשנולד בירכוני בברכת "מזל טוב" אך בישרוני שהילדה חלשה ביותר חסרת המשקל, ואולי אחר שנתיים תתחזק. אך הרופא דר. מוזר הגיד לה שאינו מאמין שתהיה בת קיימא ואולי תחיה שנה אחת. בינתיים שוב נתעברה אשתי עיבור שלישי. אך הילדה הראשונה שקראוה בשם שולמית[2] חלתה בחולי ט.ב. .t.b ומתה ל"ע בי"ג אלול במשך שנתה השנית ונקברה בבית החיים בשאנחאי.

כל בני הישיבה באו לנחמינו וגם המשגיח בכבודו ובעצמו בא לנחמינו אך אשתי לא קבלה תנחומין מהמשגיח ופרצה בבכי יותר. אז יצא המשגיח כדי שלא להוסיף בדבריו צערה. ובפרט כשהכיר בה שהיא כבר מעוברת בחודש הששי והוכר העיבור. הבחור גדליה זופניק ניחמני באמת באומרו לי באותו מעמד "הלא אשתך הרה כבר ובקרוב תזכה לזרע של קיימא". ודבריו נתקיימו ובחמשה בטבת תש"ד נולדה לנו בתנו הבכירה וקראנו שמה "נחמה" לאמר זאת היא הנחמה שלנו.

לא ארכו הימים ולאחר ג"ח חלתה נחמה תחי' חולי גדול[3] והגיעה אויב ישראל עד שערי מות. והוצרכנו להכניסה לבית החולים היהודי. ואז הוספנו לה השם "שיינע" על שם זקינת אשתי. כל ארבע מאות בחורי הישיבה אמרו תהלים יום ולילה ואני ואשתי נפלנו על הרצפה ובהשתחואה שפכנו לבנו לפני אבינו שבשמים שיאמר לצרותינו די. וקיימתי בעצמי עצת חז"ל נודרים בעת צרה וקבלתי על עצמי ועל הבאים אחרי שבכל שנה ושנה בחמשה בניסן אעשה יום משתה ושמחה ומתנות לאביונים ואגמור כל ספר תהלים. ומן הראוי שבתי הנ"ל תמשיך בזה לאחר מאה ועשרים שנים.

באותה שנה איבד היטלר את עצמו לדעת עם השגל שלו חוה ברוין במרתף בברלין. וממלא מקומו נלחם עוד איזה ימים ועשה שלום עם אמריקה אנגליה וצרפת. קיסר יפן הירוהיטו "בן אליל השמש" לא נכנע למרות כל מפלותיו והתעקש ללחום עד מות עבדו האחרון שכן צוה אותו "אביו" שר השמש. . . . . .

ההפצצות האמריקאות לא פסקו יומם ולילה. חפרו חפירות ברחובות שנחאי להלחם ולעמוד על נפשם. בנו כבשונים לשרוף בהם כל שונאי ישראל הגרים בעיר כמו שעשו בגרמניה בדיוק. כי שלוחי היטלר עודם היו קיימים בעיר טוקיו ובשנחיי כאילו לא קרה כלום. מה עשה הקב"ה נתן בלב הנשיא הרי טרומאן לזרוק פצצת אטום על נגזקי ופצצה אחרת על הירושימה. אז חתם "בן שר השמש" על חוזה השלום והמלחמה נגמרה.

באותו לילה עש"ק פרשת שופטים תש"ה לימדתי הפרשה לשני תלמידי הבחור זאב טיקוצקי ויקותיאל ברו. וכאשר הגעתי לפסוק אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם (דברים יט ג) פרצנו בבכי ושמחנו [ב]בטחוננו על אבינו שבשמים.

ויהי בחצי הלילה הקצנו מקול צהלה ורינה ברחובות שנחאי יש שגמרו את ההלל בשעת הריקוד וכולם קראו בקול גדול "נגמרה המלחמה".

ז.

ביום כ"א אדר א תש"ו נולד בני וקראנוהו "מאיר" ע"ש אבי אשתי ששמו היה מאיר שמריהו שוחט. ועשינו סעודת ברית מילה במסעדה שפתח האב"ד דפרושקוב ז"ל לכל בני הישיבה. הדובר הראשון היה ר' חיים לייב שמואלביץ ואחריו המשגיח ז"ל ר' יחזקאל הלוי לוינשטיין. וכמובן כאבי הבן אמרתי גם אני דבר הלכה.

עתה החלה בהלה לעזוב את ארץ סין. כי כל העולם פחדו פן ח"ו תפרוץ מלחמה בין שני הכחות הגדולים superpowers]]. יש שנסו לעלות לא"י. וגם אני היה לי חשק גדול לילך עמם. ופניתי בזה בבקשה לדוד אשתי הגאון האמיתי ר' זעליג ראובן בענגיס זצ"ל. הוא אמנם לא נענה לבקשתי כי אמר לא עתה הזמן הראוי לעלות ארצה. לפיכך כתבתי לאחות אשתי ולבעלה החסיד האמיתי ר' חיים מרדכי אייזיק חודקוב זי"ע שישיג בעבורנו "אפידעיוויד" [הבטחת מוסד תורני באה"ב שמקבל עליו האחריות לפרנסנו]. [וא]כן קבלתי הבטחה כזאת מישיבת תו"ת ליובביץ'. ועי"ז נתן לי קונסול האמריקאי ויזה ליכנס לאה"ב.

אחר נסיעה בספינה שבוע שלם הגיעה הספינה "גנרל מייגס" לנמל סן פרנסיסקו ביום חמישי פרשת ויחי שהיה עשרה בטבת תש"ז. היהודי שעמד בראש הדשוינט צוה לנו ליכנס בערב שבת למסילת הברזל שהיה בי"א טבת. ואם לאו יחזירנו לארץ סין אשר באנו משם. ואנחנו לעגנו להתראתם ואמרנו אינכם יכולים להוציאנו מאה"ב, שהממשלה אינה דורשת חילול שבת מיושביה או מן האורחים. כל שכן אני שיש לי הבטחה ממוסד רבני מפורסם.

ובכן שבתבו בהוטל והתפללנו בבית הכנסת שבשדרת וועבסטער שהיה רבה הרב מרקון ז"ל תלמיד ישיבת חוסט והגבאי היה הרב סם הירש ז"ל שאביו היה האב"ד באותו בהכ"נ והוא מילא מקומו. שלחנו מברק לגיסנו בניו יורק וקבלנו מברק בחזרה לאמר היש איזו סבה שלא תוכלו לבוא אצלנו לש"ק הבע"ל.

קבלנו הזמנתו ובבוקר עש"ק פרשת שמות המתין בתחנת מסילת הברזל גיסי והוליך אותנו לביתו שהיה בשדרת ברוקלין בקומה העליונה. מיד התנצל לפנינו גיסי שמפני ענין של הצלת נפשות הוא מוכרח לעזוב אותנו ואת אשתו ואת בנו שלום ישראל. בש"ק הולכני להתפלל ב770 לפני התפלה הביאני למקוה של הרב גראס שבשדרת איסטרן פרקבי טבלנו ורצנו ל770 והתחלנו הודו בשעה עשירית לפני הצהרים. אחר מוסף רצנו הביתה ועשינו קידוש בלחש פן יכעוס עליו בעל הבית שכן השכיר לו דירתו על מנת שלא ישכיר חלק מדירתו לזולתו. לפיכך ביום א' בוקר הוצרכנו לגלות גלות חדשה מברוקלין לקייטה פר רקבי. כי באותה שנה היה חוסר דירות בשכונת קראון הייטס. רק בפר רקבי היו דירות ריקות בחורף. ועל מנת כן השכיר לנו בעל הבית עליית ביתו שנצא משם לפני הקייץ. או נשלם מחיר גבוה מאד כשאר האורחים השוכרים שם בתי קייץ. השגנו דירה ברחוב  סמוך לשפת הים שהוא מעלה בקייץ וחסרון גדול בחורף. החורף באותה שנה היה היה מן השנים הכי קרות בימי הימים של ניו יורק רוח סערה נשבה דרך החלונות והתנורים לא יכלו לחמם ביתנו. גם אחות אשתי הוצרכה לשכור החדר הסמוך לחדרנו כי אין משכירין חצי דירה בפר רקבי. הישיבה מצאה מקום מנוחה ברחוב אשפורד במזרח ניו יורק בבית הכנסת עטרת תפארת ישראל. אשר כיהן שם כרב הרב אסטרינקי. ואחריו הרב מנשה פרנקל אב"ד ליזשענסק ז"ל. שם למדתי כל ששת ימות החול מבוקר עד ערב. ובכל לילה לקחתי את הסבוי [subway] לפר רקבי וירדתי בתחנה שברחוב  שהיתה קרובה מאד לדירתי.

פעם אחת בעש"ק אחר הצהרים ירד שלג הרבה ואני נשארתי בביתי אך גיסי התעכב ב770 ולקח הסבוי. כשהגיעו אצל הגשר שעליו היה עובר הסבוי עמד הסבוי כי בגשר ירד גשם ונקרש ו[על] הקרח אין האופנים סובבים כלל. הנוסעים שכרו כל אחד ואחד מונית שהוליכה אותו לביתו בדמים יקרים ששילמה להם חברת מסילת הברזל לונג איילנד. כמובן גיסי לא היה מקבל הצעה זו לחלל שבת. אשתי ואחותה היו מאחרים הקידוש עד שעה מאוחרת כי חשבנו אולי עוד יגיע גיסי. אך לשוא קוינו. ועשיתי קידוש לאשתי ולאחותה. ויהי בחצי הלילה ומי שהוא דופק בדלת "פתחו לי!" והנה גיסי הרב חודקוב עומד על המפתן כשכולו לח מראשו ועד רגליו. כי עזב הכל בבית נכרי בדרך (והוצרך לעזוב משכון שם).

ויהי מן היום ההוא ואילך ונשים חוק בביתנו שאין נוסעין בערב שבת בימות החורף כלל מחצות ואילך. ועדיין אני מחזיק במנהג זה ת"ל עד ק"ך שנה.

נולדו לאשתי ולאחותה שתי בנות[4] בהיותנו בפר רקבי. ואח"כ גלינו גלות חדשה במזרח ניו יורק. שם ישבנו עד שכל השכונה נעשית מלאה שחורים. בתחילה לא הבנתי למה בורחים מהם כי נדמו לי כגוים טובים. אבל ברבות הימים החלו להצר לי הפושעים שבהם ורדפו אחרי ואחרי הילדים הרכים שלי. ובלית ברירה גליתי לקנזינגטון [kensington] 785 E. 2^nd Street שם ישבתי עד אלול שנת תשמ"ג. ואח"כ עברתי לדירת ר' קלמן פינטר הסופר נ"י. ומשם למקומי הנוכחית 1459 40^th Street.

נחזור לראשונות. עתה הגיע הזמן לבקש פרנסה. מקור פרנסת בני הישיבה היתה חברת תמיכת אמריקאים חדשים [ ]. הגבאי היה הרב יצחק טרייבין ז"ל שביאר לנו כי צריכים ללמוד שפת המדינה. אחרת אין שום תקוה שנקבל משרה. גם נתן לכל אחד מהאברכים כתובת באיזה בית הכנסת או תלמוד תורה להיות שמשים או משולחים או מנהלי ת"ת [מנהלים גשמיים כמובן!] מה עשיתי הציעו לי הת"ת שבויליאמסבורג. הלכתי ושאלתי מה היא השכירות. מה עבודתי. כמה שעות אני צריך לעבוד וכו'. בכל הבחינות עמדתי וכבר רצו לתת לי המשרה. אך בתנאי אחד שאעבוד בין ביום בין בלילה. שאלתי "מה עלי לעשות בלילות. הלא הילדים חוזרים לבתיהם ובית ת"ת סגור?" השיבוני "עליך לבית כל הנדיבים לבקש נדבות ולגבות שכר לימוד לכל מי שלא פרע חובותיו".

כאשר שמעתי זאת אמרתי בלבי הרי זה סוף היותי בן תורה. וכי בשביל זה הצילני הקב"ה מכבשן האש כדי להיות פוסק מלימוד התורה חס ושלום?" סוף סוף בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו. מצאתי כולל בויליאמסבורג אצל הרב הילל ביטשקא ובכל יום נסעתי בסבוי לויליאמסבורג ללמוד בכולל. כסף לא קבלנו רק אחר שבועיים חזר ר' הילל מדרכו הביתה והביא לכל אחד מבני הכולל מחאה קטנה אך הזהירנו שלא נכניסה לבנק עד שבועיים. כך עשה כמה חדשים. אז בסתר הכנסתי כל המחאות שלי לבנק וקבלתי כל כספי. הכולל נתבטל מאליו בחוסר כסף והוצרכתי לפרנסה אחרת. ידיד אחד הציע לאשתי שאמכור דג מלוח בשדרת בלעיק. הייתי נעלב מאד מהצעה כזאת. והתפללתי לה' שיזמין לי פרנסתי בדרך כבוד ובלי פשרות ביהדות.

ה' שמע תפלתי וקראתי מאמר הכתבן נסים גארדאן שהיה מכתבני העתון היחידי שלא יצא בשבת הנקרא "מארגן זשורנאל" בו תיאר אישיות בן דוד אבא מרי פרופסור אלכסנדר מרכס לרגלי מלאת לו שנה. ו[כא'] מגודל זכויותיו מנה שרכש אוצר בלום של כתבי יד הראשונים. אז אמרתי בלבי אסע אליו לראות האוצר הנ"ל קבלני בידידות ופתח לי שערי הספריה וראיתי שם הרבה ורשמתי בפנקסי מה שראיתי והגדתי לגדולי התורה מה שראו עיני כולם השיבו פה אחד "קח ממנו את הריטב"א על בבא בתרא אבל תבחון היטב ותבדוק הכתב יד לדעת אם ראוי לסמוך עליו".

מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך! בעודי בשאנחיי הגיע לרשותי ירחון ציוני המופיע בניו יורק בשם "הדואר" בו נדפסה מחאה נגד האפיקורס פרופסור מרדכי קפלן שר"י [=שם רשעים ירקב] ראש קשר רשעים הנקרא reconstructionists שם נדפסה מחאה נגד הרשע הנ"ל בחתימת שאול ליברמן, לואי פינקלשטיין, ואלכסנדר מרכס [על?] שפער פיו בדברי מינות. אז כתבתי מכתב חיזוק לאלכנסדר מרכס קרובי והללתיו שקינא לאלקיו. מאותו היום ואילך נשמרה בלבו אהבה מסותרת. לפיכך כאשר בירכתיו בברכת "מזל טוב" ליום ההולדת הזמינני לבוא לסמינריון להסתכל בכל כתבי היד הנמצאים בספריה ואם רצוני לעבד אי זה מהן יתן לי רשות להוציאו לאור ובלבד שאזכיר שהכתב יד האוריגינלי נמצא בסמנריון.

שנסתי מתניי ונסעתי לסמנריון ורשמתי בפנקסי כל כתבי היד החשובים הנמצאים שם. בין הכתבים הללו היו הריטב"א על ב"ב ועל ב"מ. אבל מרכס לא רצה לתת לי את הריטב"א כי לדעתו ספר הבתים בית מנוחה חשוב יותר. לא כן דעת גדולי התורה שבתקופה ההיא כי כולם פה אחד יעצוני ליטול את הריטב"א על בבא בתרא. זקן הרבנים בשנת תש"י היה הרב משה רוזין אב"ד חביידאן מחבר ספר נזר הקודש על סדר קדשים. הוא טרח ועשה רשימה בת שני גליונות ארוכות בה העתיק כל המקומות בם הביא הנמוקי יוסף על ב"ב את דברי הריטב"א וצוני לנסוע שוב לסמינר ולבדוק הנ"י אם נמצא שם כל מה שכתב הנ"י בשמו. והבטיחני שאם אמצא הכל אז יתן לי "הסכמה" להדפיסו. כאשר נסיתי לקרוא את הכ"י נלאתי לפענח הכתב הזר ההוא כי הספרדים יש להם כתב שונה הרבה מהכתב של האשכנזים. בקושי גדול עלתה בידי להעתיק ארבע פתקאות שלימות. הייתי עיף ויגע מהעבודה הקשה ההיא וצלצלתי אל הגאון ר' משה רוזין פעם ושתים ושלש ואמרתי לו "אולי כבר די בראיות אלו" סוף סוף ראה בעוניי והרשני לבוא לביתו שהיה אז ברחוב הערצל שבשכונת בראנזוויל וכתב לי הסכמה. ועם אותה הסכמה הלכתי אל הרב זעלצער מזכיר אגודת הרבנים ואל הרב אהרן קוטלר ואל האדמו"ר מאמשינוב רבי שמעון קאליש ואל הרב שמואל ערנפעלד אב"ד ור"ם מטרסדורף ואל הגאון ר' משה פיינשטיין ואל הרב יצחק הוטנר זכר כולם לברכה ולתחיה וכל אחד מהם כתב לי הסכמה. בייחוד נתרשמתי בבואי לבית ר' אהרן קוטלר שהיה דר אז ברחוב  במנהטן ששאלני "כיצד הוא מכנה את הרמב"ן?" השבתי "רבינו הגדול". "איזה תואר נותן לרא"ה?" השבתי "מורי המובהק". "כיצד מזכיר הוא את הרשב"א?" השבתי "מורי הרשב"א". אז נתן הסכמתו. והוסיף בה שגם מן הסגנון ניכר שהכתב יד הוא באמת לרבינו יום טוב בן אברהם אלשבילי [ראשי תיבות הריטב"א]. אח"כ שלחתי לגיסי הרב יוסף דוב הלוי הולצברג, נכד ר' יוסף דוב סולובייציק. והוא רכש לי הסכמות מגאוני ארץ ישראל. ובפרט מדוד אשתי הגאון זעליג ראובן בענגיס זצ"ל. והגאון ר' דוב בעריש וויידענפעלד והגאון ר' דוד הלוי יונגרייז. והגאון ר' עקיבא סופר ועוד.

אז נגשתי אל המלאכה והעתקתי את הכ"י כולו מתחילתו ועד סופו. אך בהיותי מטופל בבנים הוצרכתי למקור פרנסה. לישב במנוחה על התורה ועל העבודה בלי דאגות. נודע לי שישיבת יצחק אלחנן מעונינת לתת לי תמיכה הגונה בצרוף United Jewish Appeal, אך בתנאי שאשב שם בושינגטון הייטס, דבר שלא היה לפי רוחי כלל. שאלתי פי כ"ק אדמו"ר ר' יוסף יצחק מליובאוויטש זי"ע מה לעשות. והשיב בזה הלשון "איך האלט אז איהר זאלט די שטעלע אננעמען, אבער איהר זאלט ארבעטן אין דער היים". [לדעתי תקבל את המשרה אבל תישב בביתך לעשות את העבודה]. אמרתי שלא יסכימו לזה מנהלי הכולל שאצל ישיבת רי"א לפי שרצונם להתקשט עמי. על זה השיב האדמו"ר בבת שחוק "אם כן עליך לקשטם היטב [איהר זאלט זיי גוט אויספוצן = להסיר מהם הזוהמא של הנחש. . . . . .]

בשנת תשי"א נסגר הכולל ואני נשארתי עם ספר גדול מוכן לדפום אבל בלי פרוטה אחת להדפסה. יעצני חבירי בכולל ר' חיים ווישנעווער ז"ל שאתנהג כמו כל המחברים הקדמונים ללקט חותמים [פרענומעראנטן] שיתנו מעות קדימה לספרים. וממילא אוכל לשלם למדפיס. כך עשיתי. ובקרתי בכמה ערים. כגון בלטימור. דיטרויט. קליבלנד. דנבר. סיאטל. סן פרנסיסקו. לוס אנג'לס וסן דיעגא. מחמת גודל הספר ומפני חוסר כסף חילקתי הספר לשני כרכים והוצאתי לאור חלק הראשון בער"ה תשי"ב שבח לקל עליון. זכיתי עוד לקבל מכתב אישי מדודי מרא דארעא דישראל בו בישרני שלאחר מאה ועשרים ילך לקראתי הריטב"א להחזיק לי טובה.

ח.

דירתנו היתה בשכונת מזרח ניו יארק. דירתנו היתה מלאה שרצים קטנים הנקראים קקרוצ'ס והוצרכנו להפיץ פצצות סם המות להורגם כשכל החלונות סגורות. ומחמת האויר הרע חלינו כולנו בחולי אסטמא ושיעול שלא פסק. ביותר נפגע מזה בננו ראובן ירמיהו שיחיה. הוליכונו פעמיים בכל שבוע ושבוע אצל הרופא אלרג'י דר. פלוני ולא ראינו הרבה תועלת מהביקורים והרפואות שנתן לנו. והקב"ה בטובו הגדול נתן בלבי לשלוח בני לעיר שאוירה נקי, כי הגידו לי שיש עיר במדינת מיסיסיפי ושמה בילוקסי. ושם בית רפואה לחולי אסטמא. צלצלתי אליהם והשיבוני שאינם מקבלים חולי אסטמא אא"כ אשלח הסכמה מהרופא הקודם. לפיכך הלכנו אצל דר. פלוני ליטול ממנו רשות ללכת לבילוקסי. נכנסנו לחדרו, ובהזכירי תיבת "בילוקסי" קם מכסאו בבהלה לסגור את דלתי החדר כדי שלא ישמעו שאר החולים שיש מקום לרפואה טוב יותר מניו יורק. ויאמר לנו "אם תלכו לעיר אחרת לא תתרפאו. ולא עוד אלא שאם תשובו הנה לא אטפל בכם כלל".

(כדאי להזכיר כאן מעשה אחד מגודל האכזריות של אותו רופא.) ביום הכפורים באמצע תפלת השחר קבל בני ראובן שיעול נורא שלא פסק מחמת חולי אסטמא. צלצלתי לאותו רופא וענני מהמשרד שלו שהרופא מתפלל בבית תפלה ריפורמי הנקרא עמנואל באיסטרן פרקבי . וא"א לדבר אליו. וה עזרני והוצאתיו מאתו בית תפלה ונתן לבני הורקה ויתרפא מיד. שבח לאלוקי השמים והארץ שלא עזבני.

התכנית להעביר בני לעיר אחרת נגמר בלבי לחלוטין. אבל להוציאו מן הכח אל הפועל היה רחוק מאד. חדא שאין לי כסף לשלם לאותו בית החולים. ועוד שאין בעיר ההיא מאכל כשר כלל. ועוד שאין שם חדר או ישיבה קטנה שילמוד שם. לפיכך עלה בלבי רעיון חדש: הלא בכל שנה ושנה אני עובר בדרך נסיעתי ללוס אנגלס דרך העיר דנבר. ויש לי שם שני רופאים ידידים פרנצלוי ולויסון. אשאל את דעתם אם כדאי להעביר את בני שם. הטעם שלי שנוסדה שם ישיבה קטנה ע"י שני רופאים הנ"ל והאויר הוא אויר הרים נקיה מאד ויש שם בית רפואה יהודי לאומי לחולי הריאה מכל ארצות הברית. וכל החרדים שבעיר ההיא שוחטים מלמדים ואומנים נתיישבו שם רק לסבת בעיות איברי הנשימה. על פי עצתם נסיתי והבאתי את בני ראובן לשם. ויהי בחצי הלילה ואני ער ומאזין לנשימת בני והנה נשימתו חזרה להיות כנשימת כל הבריאים. כי עד אותה שעה נשמע בכל נשימה ונשימה בת קול כעין צפצוף עופות הנקרא ויזינג (wheezing). וזה קרה שתי שעות טרם הגענו לעיר דנבר. רק נכנסה מסילת הברזל למדינת קולורדו שהיא גבוהה מכל המדינות כמה אלפים פסיעות. בני אמר לי שמרגיש טוב מאד. באנו לבית הרב טברסקי זל אב"ד קהל "זרע אברהם" ומשגיח בית השחיטה המהודרת ביותר. ממחרת בדק רופא מומחה את בני ומצא שהוטב מצבו הרבה. ויעץ להחזיקו בדנבר כמה שנים עד שיתרפא לגמרי. מצאנו את מי שקבל עליו את האחריות המלאה לנער קטן בן י"א שנה הוא השוחט ווייס ז"ל ואשתו. ושם גם עשינו את חג הבר מצוה. לא רציתי לסמוך על המאפיה הכשרה שבעיר והבאתי כל המאכלים מקצבים ואופים בויליאמסבורג. לימדתי את בני פילפול לומר ביום הבר מצוה. ואחיו הגדול מאיר לימדו מאמר חסידות. לאחר שנתיים הבריא בה ושלחתיו לישיבת וואודרידזש לישיבת קיץ שעמדה תחת הנהלת חבירי הרב לוי קרופני שליט"א. למד שם עד שנסגרה הישיבה מחמת חוסר כסף. ואחר כך למד בישיבות ליובאוויטש עד חתונתו. ואחר כך בכולל ליובאוויטש.

ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב
נשלם פרק שמיני מקונטרס חסדי ה'

[1] Rabbi Benjamin Cohen was rabbi in friedchrichstadt, and when your zeide (moishe yehuda Blau) was still in school in Hamburg he went there for Yamim Noraim to be the baal tefila. Later, when the Mirrer Yeshiva was in Shanghai, or travelling there, and yamim noraim came... there was no baal tefila. Rav Chaskel Levenstein said that they should only take someone who had served as a sheliach tzibur for yamim noraim before. Nobody has their first experience davening before the great Mirer Yeshiva. Someone knew that Uncle Moishe Yehuda haD davened in friedchrichstadt and told Rav Chaskel. rav Chaskel asked him if it was true and he said yes, but it was a very small community. Nevertheless insisted Rav Chaskel, you are experienced and you will be our baal tefila.

[2] שמה המלאה היתה ברכה רבקה שולמית. נולדה י"ז תשרי תש"ג, חלתה ח' שבט, ונפטרה ל"ע בי"ג אלול תש"ד. (הוספת המהדיר ע"פ היומן של המחבר)

[3] בכ"ז אדר נחלתה בכליותיה, ובב' ניסן נסעה לבית הרפואה. ביום השבת ג' ניסן הוסיפו לה השם שיינע. בה' ניסן נתרפאה ת"ל, ובי"ט בו חזרה הביתה. (ע"פ היומן של המחבר)

[4] לבתי קראנו רחל ע"ש אם אשתי, ולבת אחות אשתי קראו חיה. (המהדיר)