הערות

המפסיק ממשנתו ואומר וכו' אומר ל"ד אלא  כמו  האומר אין תחה"מ מן התורה אין לו וכו', שר"ל מחשב בלבו והטעם שבאמת אין לך יפה מתוה"ק, והנותן כבוד לעבד בפני רבו מבזהו, ה"נ נהי דבלא עידן ת"ת יש יופי לפי ערך מ"מ בשעת תו"ת הכל בטל נגד תוה"ק שהיא היא יופי כל היופיים ותפארת כל תפארת ואין יפה ממנה בעולם. ולפי"ז אין לדון ק"ו ממארז"ל למפסיק לדברי העולם לצורך גדול כגון הבא חפץ זה, שבזה אינו מבזה תוה"ק. (א:א)

כשספרי האחרונים מביאים ציטוט מדברי קודמיהם, יש לעיין במקור פן תטעה בפשט. וכן כשהתוס' מביאים איזה גמרא יש לעיין בפנים, פן תתרץ תירוץ שאין בו ממש (קיצור א:א)

טעם שהמחבר התחיל באל יבוש מפני המלעיגים, מפני שזהו עיקר המניעה לקיום התומ"צ (קיצור א"א)

למדתי מרבינו ירוחם שכל פעם שיש לו ספיקות מסתמא האמת הוא כפי היפך טבעו, לדוגמא אם יש לו ספק האם ללכת לביהכנ"ס, יתלה הסברא שלא ללכת במידת העצלות שלו. (קיצור א:ב)

כשתוס' הרא"ש (לקידושין) מביא בשם ר"י אינו הר"י עצמו כ"א תוס' שאנץ (קיצור א:ג)

בענין איזה כ"י כדאי להדפיס אין לסמוך על שיקול הדעת, כי א"א לברר בשכל האנושי כי אם ברוה"ק. וכל הסומך על שכלו בזה אינו אלא טועה. אלא יש לשאול מגדול הדור המכריע בזה עפ"י רוה"ק או באופן אחר שמוכיח ממנו כי מן השמים מסכימים להדפסת כת"י זה. אבל מסברא דנפשיה אין להכריע. (ב: סוף, ד)

איזה חכם הרואה את הנולד. פי' שלא יסתכל בשכלו ובהבנה מה ראוי עפ"י סברתו להולד ממעשה זה שהוא הולך לעשות, אלא שמעיין במה שכבר נולד מכיוצא בזה המעשה לשעבר ודן ממנה שמסתמא כן עתיד להיות הואיל והוה כן אתמול. כגון מי שרואה בחוש שאין בידו למהר אל הספר אלא מבלה שעתיים קודם שפותח את הספר אחרי שובו לביתו ילמוד מזה שלא ילהפסיק מלימודו עד שיגמרנו כולו בבת אחת פן ימשך אחר הבטלה בסבת בטול תורה של רגע אחד הואיל וכבר נולד כן לשעבר ולא יסמוך על סברתו לומר שמהיום והלאה יזהר להזדרז ללמוד מיד בחוזרו לביתו. וה"ה מי שמתאוה לאכול וברעבונו יאכל יותר משובעו ונרדם ואינו לומד שיש לו להתרחק ממקום אכילתו עד שיגמור כל חוקו בת"ת. ולא יסמוך על הסברא שלו לאמר "למה לא אוכל להתאפק ולכבוש יצרי להתענות ולהקיץ?" כי לא מכחמה שאלת זאת. (א: סוף, ג)

"מאן בעי חיי" היא עצה לגרום הקשבה, כי רוב בא לא יאזינו אא"כ ישמעו דבר המבטיחם שמירת חייהם או עושר או עונג או כבוד וזה ההכיל הבטיחם חיים ארוכים לכן אמר עליו ר' ינאי שעד אותו היום לא ידע עד היכן מקרא זה הוא פשוט. פי' פשוט ר"ל שדוד המלך דבר כדרך התגרים המשתמשים בעמאשענע"ל אפי"ל כדי למכור סחורה. (א: סוף, ג)

הרוצה לבחון בחבירו איזה מארבעה כחות שולטים עליו (ר"ל מד' הרגשים) יבדוק איזו הבטחה גורמת לו לשנות דרכו: אם  הבטחת עונג גופני מהפכת הנהגתו בידוע שהוא בעל הנאה ותאוה. אם הבטחת גדולה וכבוד משנה דרכו בידוע שהוא בעל כבוד אם הפחדת טירחא וחסרון כיס גורמת לו לחזור בו מהחלטתו בידוע שהוא מהשומרים עצמו. ואם תקות ריוח כספי בידוע שהוא אוהב כסף.

להסיר פחד אל ישתדל להוסיף תקוה ובטחון כי זה נגד טבעו והפך מזגו אלא יסיח דעתו מהדבר שהוא מתירא מפניו. כגון מי שירא פן ילעיגו עליו ידמה בנפשו בשעת מעשה כאילו הוא ממילא עכשיו תאותו ונהנה ביותר ונמצא שציור התאוה משכח ממנו הפחד. ועד"ז יש הלהבין "שיגיעת שניהם משכחת עין", שלא אמרו חז"ל שמתגבר על ייצרו בחכמת התורה אלא ששוכח הדבר הגורם לחטוא. לפיכך טוב להיות טרוד בכל העסקים ובפרט בהטבה וממילא ישכח הפחד. (1: סוף, ב)

מנהג מקצת בני הישיבה לתרץ בכ"מ ע"י יסוד חדש וסברא מחודשת ואין זה דרך האמת ולא דרך הראשונים. אלא דרכן של ראשונים היא לפתוח הגמרא עליה סובבים דברי התוספות ולחזור וללומדה פעם נוספת וגם הגמרא האחרת ילמוד בעיון פעם אחרת. ואז יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין שאין כאן סתירה כלל והכל פשוט ומבואר ושאין צורך בדיוקים וב"יסודות" חדשים ולא בסברא מחודשת שהיא הפך סברת כל העולם כולו אלא הכל מבואר ופשוט על פי הכללים המקובלים בקרב כל ישראל בלי שום "חידושים", ועיקר הסיבה המביאה להגיד חדשוים ללא צורך היא מה שלומדים ע"מ להתפאר, שבעד "חידוש" מקבלים כבוד משא"כ בעד תירוץ של פשטות. (א: סוף, א)

הגר"א היה שונא פלפול וצוה תלמידיו שלא להרבות בקושיות רק אל האמת תהיה מגמתו. וכבר טען כנגדו השאגת אריה בשעתו ואמר על הגר"א שהוא מרבה בפשוט וממעט בפלפול יותר מן הראוי. ואחר כך עמד ר' ישראל מסלנט זצוק"ל והודה ולא בוש שבימי עלומיו דרך בדרך זה אבל נתחרט מאד וחזר בתשובה באומרו שרק ע"י פלפול יושג האמת ולא ע"י בקשת האמת בדרך ישרה. ובכלל אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא היא סייעתה דשמיא ולא תליא בבקיאות ובחריפות. ומכל זה טעות התלמידים שתולין עצמן באילן גדול – בהגר"א – להתרחק מחסידותו של הבעש"ט. אלא מי סמכו על הגר"א בשאר פסקים שלו לחומרא? ומאי שנא בעין החסידות שסמכו עליו בלי עיון עצמיי כלל. ומנא להו דהלכתא כוותיה? אטו גדלות בתורה מבטיח לאסוק שמעתא אליבא דהלכתא? (א: סוף, א)

ולכן אחז"ל למה נמשל ד"ת למים לומר לך וכו'. שבעל כבוד תשוקתו להראות בחדושו שהכל שוטים והוא לבדו חכם. כלו' "מי ידמה לי ומי ישוה לי ומי יערוך לי בהבנת הגמ' שכולם טועים ואני לבדי מבין הסוגיא על בוריה". (א: סוף, א)

בכל לבבך בשני יצריך. כמו שהסוחר צריך להשתמש בערמה לעורר תאות הנאה לקנות ולדבר אל העינים ולא אל השכל (אל ההרגש ולא אל הסברא והישרות). כך הרוצה להשפיע על עצמו ולשפר מפעליו צריך לידע רוולשתו ולהכיר שמעשיו אינם תולדות שכלו אלא תולדות מראה עיניו והרגשיו לפיכך מי שחס על מעשו לגומרו פן יאבד עמלו לריק או מפני שמצאו מעשיו חן בעיניו ה"ז יקדים סוף מעשהו לתחלה(?) כדי שיצטרך לגומרו בעל כרחו, כי ישנא חצי דבר, ועי"ז יקנה לו עזר רב מההרגש שלו ולא יצטרלבלות זמנו בטרח ההתחלה הקשה. נמצא שההרגש הוא יצה"ר נעשה לו לעזר לעבודת הבורא יתברך, ולא רק השכלוטעמא דמילתא שיש לאדם ב' נשמות האלקים והבהמית, המחשבת היא האלקית. ואין לה ענין אצל הבהמית בעלת ההרגשים. לפיכך כמו שהסוחר שצריך להשפיע על הקונה צריך להתחבולות להטעותו עד שיקנה, כן השכל החושב מחשבות לא יפעל מאומה אצל הבהמית בעלת המעשים כולם אא"כ יטענה בעריימות ויפתנהב עד שתרגיש הבהמה שבאדם שזה טוב לה לפי בהמיותה. ולכן אמרו האמוראים הזהרו בי מפני בתי, כי רק הנשמה היא רב אשי אבל גופו גוף פשוט וחשוד על העריות. ואדרבה זהו גדולתן של האמוראים שהכירו שהם שנים ואנחנו כסבורים שאינו [אלא] כולו נשמה אחת טובה.

מוסר הכיר בשפלות האדם אך טעה בעשותו את האדם אחד ואינו אלא שנים א' יצה"ט וא' יצה"ר .. ועי"ז טעות זו נדמה למוסר כאילו כולו שפל ונבזה ובאמת אין שפלותו אלא מצד נפשו הבהמית אבל מצד נשמתו האלקים אפיל בשעת העבירה עודנו קשור בשכינת עוזנו ככתוב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגעלתים וגו' וטעותם זו עלתה להם בדמים יקרים שנלאו למצוא תיקון חסרונות האדם ע"י אהבת ה' ויראת הרוממות, בחשובם הואיל והאדם אחד חזקתו שכולו רע ושפל. ואינו, אלא מחציו ולמטה בהמה, אבל מצד חלק אלקה ממעל הרי הוא כמלאכים. ושניהם אמת, ועי"ז ידיעת השניות שבאדם (דו פרצופים ממש הניכרת בכו"כ אבריו) יוכל לאהבו אפילו הרשעים, כי אע"פ שחטא ישראל [=צדיק] הוא. כמ"ש [אע"פ ש]חטא ישראל [הוא]. וכן יש ליזהר אפילו מגחלתן של ת"ח כי אע"פ שת"ח הוא מצד נשמתו האלקית חשוד הוא על הרציחה אם יקניטוהו ואדרבה בהיותו ת"ח גדולה סכנתו יותר. (א: סוף א; ונמשך בסוף ב)

גליון

מתני' טז,ב רחץ לילה הראשון שמתה אשתו כו' אמר להם איני כשאר אדם אסטניס אני, ובגמ' מ"ט דשב"ג קסבר אנינות לילה דרבנן כו' ובמקום אסטניס לא גזרו ביה רבנן. ובתוס' ד"ה אסטניס אני וז"ל ואיכא צער אם לא היה רוחץ דאינו אסור לרחוץ בימי אבלו אלא משום תענוג וגם לחוף ראשו אי אית ליה ערבוביא ברישיה שרי אפילו תוך שבעה כו' וכן משמע נמי במס' יומא מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ביום הכפורים ואינו חושש עכ"ל. פי' דיש לחקור אם עצם רחיצה אסורה, או רק התענוג אסור. ופשיט דבדאורייתא גוף רחיצה אסורה, ובדרבנן אין איסור רחיצה עצמה אלא בתענוג שבא מחמתה, ולכן בחטטין מותר. (א)

יח,א בענין לועג לרש כתבו התוס' (ד"ה למחר) דמביישין  אותם במה שהחיים מצווים והמתים אינם מצווים וגדול המצווה וכו'. בזה תתבאר שנאת ע"ה לת"ח וכן שנאת גוים לישראל שהרי המצוות ועושה מבייש את מי שיאנו מצווה ועושה, וכו' שמבייש את שאינו עושה כלל.

ומכאן ראיה שטועים השוטים המדמין להסיר שנאת גוים לישראל בהכניסם גלחים לבהכ"נ להראותם אמונתנו. ונהפוך הוא  שה"ז כבעול ארוסתו בפניו, ואחז"ל שלכן נקרא שמו סיני שמכאן ירדה שנאה לעולם. אלא אדרבה יש להתנהג בצניעות, להסתיר אמונתנו מהם, פן יתקנאו בנו הגוים בראותם כמה הקב"ה אוהב אותנו יותר מהם. ומפורש אמרו בזוהר פרשת וישב ע"פ ויתקנאו בו אחיו דה"ה ששנאת הגוים לישראל תולדת הקנאה שמתקנא בנו במה שאבינו שבשמים אוהב אותנו יותר מהם. (א)

יח,א רד"ה מלוה ה' חונן דל. דהואיל והרגיל עצמו ללות ודאי סופו ללות את השכינה לעוה"ב והוא בטב? ועד"ז אחז"ל בספ"ק דקידושין לענין כיבוד אב אילו דרתי ביניהם (א)

לד,ב רד"ה שהוא מטורף, החולה לשון טורפין לו תפלתו בפניו כצ"ל ולא כבנדפס "לשון אחר" עיי"ש. ומכאן יש לסתור סברת דר. איש שלום מווינא שכתב בהקדמתו לפירוש הראב"ד על הספרא שא"א שיוסיף הסופר תיבות מדעתו וקרוב הדבר שדילג והשמיט ולא הוסיף מלה שאינה בכ"י הקדמון. שהרי כאן תיבת "אחר" הוספת הסופר היא שאינה בכ"י ובר' יונתן ואדרבה דרך הסופרים אגב שיגרא דלישנא לומר כל הלשון השגור בפיהם אע"פ שאינו ראוי כאן. (ג)

ג,א תוס' בא"ד היה לך להתפלל וז"ל מדהשיב לו שמא יפסיקו בי עכ"ל. זה ט"ס שאין לשון בי נופל בהפסקה וצ"ל שמא יפסיקוני וכן הוא בגמרא. (ג)

ז,א תוד"ה שאלמלי כעסתי לא נשתייר וכו' וז"ל וא"ת מה היה יכול לומר בשעאת רגע. י"ל כלם. א"נ מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה היה מזיק אפילו לאחר כן. עכ"ל. רבינו פרץ בתוספותיו כי הכריע כי האי תירוצה בתרא משום דאמרינן בע"ז שביקר לומר בלשון קללה כל מה שאח"כ אמר בל' ברכה, וא"כ יש בו אריכות לשון. אלא ודאי בתר אתחלתא אזלינן. וא"כ ה"ה לענין תפילה בצבור שהעת רצון תלוי רק במה שיתחיל בעודם מתפללים או שיתחיל עמם ממש אבל אין חילוק מתי יגמור. מי"ב. (ג)

ז,א [מוסב על סתוד"ה ההוא צדוקי – וע"ע] טעמא דמילתא נלע"ד משום דרודף אינו דין בנרדף שחייו קודמין אלא דין ברודף שחייב מיתה. וראיה מדקם ליה בדרבה מיניה. ואין הלכה זו נוהגת אלא בישראל אבל גוי הרודף אינו חייב מיתה. (ג)